לשאלתכם... שחוזרת שוב ושוב,
איך מצאתי את עצמי בכלוב...
---
הכרנו בעוד אפליקציית הכרויות מבין רבות,
אני קופצת לעין, לא אשקר.
משהו באנרגיה שלי ובאופן שאני מבטאת את עצמי ממגנט אליי גברים כמוך.
שוחחנו, דיי הרבה, ולפתע שלחת לי הודעה שאתה מוחק את האפליקציה והנה... מספר טלפון.
בכנות? לא התלהבתי בתור התחלה.
זה לא היה שם, גם לא קרוב.
אבל משהו באינטואיציה הזאת שלי גרם לי לשלוח הודעה,
אם גבר אחר היה נותן לי מספר טלפון ונעלם כנראה שהייתי מגחחת וממשיכה הלאה...
אבל לחיים יש דרך משלהם לאותת.
ואז שוחחנו... שעות על גבי שעות וימים על גבי ימים עד שכבר הייתי סחוטה לגמרי כמו תפוז במכונות המוות האלו בקניונים.
בהתחלה רמזת...
ניסית לגשש בתוך העולם האנרגטי שלי,
האם גם אני נמשכת לאפלה כמוך?
והסתקרנתי, כי כל מילה שכתבת סיקרנה אותי.
כל הודעה שקיבלתי ממך עוררה בי רטט,
והדמיון המאוד מפותח גם ככה שלי... עבד שעות נוספות.
אחרי כמה שבועות של חפירות שלא היו מביישות מנהרה סודית של החמאס... קבענו להיפגש.
והכל, כמו תמיד, היה תלוי בחוט השיערה.
בחור עסוק, בשיא הקריירה, הצלחת לפנות כמה שעות של חופש... ואני, כמו שרק אני יכולה להיות, אמוציונלית וחסרת טאקט, הצלחתי לריב איתך.
זה היה ריב טיפשי, קצר תקשורתי כי אתה אדיש ואני פיה אנרגטית שמתעופפת באמצעות כנפי התשוקה ופעימות הלב.
רבנו, התעצבנו, התרגשנו, הוצאתי ממך כל רגש אפשרי שאפשר להוציא מאדם שאפילו עוד לא פגשתי.
רצינו לבטל, דיי, אם זה מתחיל ככה כנראה שהגורל מסמן לנו לברוח אחד מזרועות השניה.
ונפגשנו, כי היה שם משהו שהיינו צריכים לחוות.
פחדתי כל הדרך מהדירה הקטנה שלי,
ועד לרגע שהופעתי מולך לבושה בשמלה האהובה עליי עם תיק צהוב שמוטבע עליו חתול.
בחנת אותי לרגע, וברגע הזה ששתקת הרגשתי את הלב שלי מטפס במעלה הגרון.
פחדתי שלא תמשך אליי,
פחדתי שלא יהיה לי מה לומר,
פחדתי משתיקות ארוכות,
פחדתי שלא אעניין אותך...
ופחדתי בעיקר מעצמי.
ואז העולם לרגע נעצר... "תקפצי לרכב".
אז המיקום של הדייט לא היה מוצלח, רצית שזה יהיה רומנטי ובסוף ישבנו ברכב כשאני מסמיקה, מפוחדת ורועדת.
והתחלתי לדבר, לאט לאט,
גילית שכשאני קצת נרגעת ומאזנת את הביישנות והנשימה סדירה.... אני לא מפסיקה לדבר.
וניסית, כמעט בכל דרך אפשרית, לשבור ולערער כל משפט שהוצאתי מפי.
ולא הרמתי ידיים.
זה לא גרם לי לשתוק, או להתבאס, או להחליף נושא.
העמדתי אותך על שגייתך פעם אחר פעם,
הקסמתי אותך ופיזרתי עליך אבקת נצנצים.
כמה שאתה אדיש, כמה שניסית לשחק אותה מרושע,
פירקתי אותך והרכבתי מחדש כמו פאזל.
הקול שלך נהיה רך יותר, העיניים שלך הפכו למבריקות ונוצצות כמו מיליון קריסטלים קטנים צמודים זה לזה. אתה שלי.
במפגש השני כבר הגעת מאוהב,
והרגשות שלי לא איחרו להגיע גם כן.
גילית שיש לי פטיש לשיער שלך,
והוא יהיה פזור כשאתה איתי,
גם אם אתה לא מרוצה מזה.
"יש לך צ'ארם",
בין המחמאות היחידות שהצלחתי להוציא ממך.
אתה אדם קשה, דומיננטי, רגיל לומר לכולם מה לעשות, רגיל ללוח זמנים מדוייק... ואני איחרתי לך בחצי שעה, כמעט חטפת שבץ מחוסר הדיוק.
ואני, בהינף השרביט שלי, עם עיניים גדולות ובוהות בך בלי למצמץ, ניערתי את כל העצבים, את כל המחלוקות, רציתי להיות יפה בשבילך. אתה שלי.
הדייט הסתיים בהמון תשוקה,
והיה סקס אפילו דיי גרוע,
אבל רגע, זה משתפר.
במשך שבועות בחנו אחד את השנייה,
ניסית לבדוק אותי בכל סיטואציה אפשרית,
ותמיד ניצחתי את החששות שלך...
הרעפתי עליך חום ואהבה,
בילינו כמעט כל לילה ביחד.
מיותר לציין שכמעט ולא ישנו,
ובבוקר התעוררתי ביחד איתך מוקדם כי רצת לעבודה.
ואפילו קיבלת דוח על מהירות,
כי רציתי עוד כמה רגעים איתך בבוקר...
ולא יכולת לומר לי לא...
ומיהרת לעבודה...
יום אחד השתעשענו עם הרצון שלך להעניש אותי,
ועם הרצון שלי להיענש.
ומעולם לא נענשתי לפני,
אבל סמכתי עליך.
יש לך כאלו כפות ידיים גבריות ומחוספסות,
הרגשתי כל ספאנק וספאנק עד לשד עצמותיי.
וחייכתי, אפילו קצת צחקקתי...
לא ידעת איך לאכול את התגובה שלי.
אחרי כל מכה, אחרי כל גניחה או צעקה,
חייכתי.
התבוננתי בך, גם כשכבר ממש כאב, ולא הרפיתי מהמבט שלך לרגע.
וקצת כאב לי לישון באותו הלילה,
אבל חיבקת אותי חזק,
וזה הרגיע אותי ושמר עליי שלווה.
והיה לי טוב וגם ממש רע לסירוגין,
במשך כמה שבועות שלימדו אותי על עצמי יותר ממה שלמדתי בזוגיות של 4 שנים.
החלטתי לסיים את זה,
כי נמאס לי מהאדישות.
רציתי יותר.
אני עדיין מחפשת אחר ה"יותר" הזה,
אבל כשהוא יגיע...
תהיה בטוח שלא אשחרר אותו כמו ששחררתי אותך אהוב שלי.