כמה משפטים בגרוש על הביטחון העצמי שלי.
לפעמים, אני נתקלת באנשים שחושבים שרע לי. אוטומטית. כי...
כי אני לובשת שחור
כי השיער שלי צבוע
כי יש לי פירסינג
כי יש לי תחת גדול ולבנבן
כי אני לא מחייכת לכל אחד
ולא רע לי, לפחות לא מהסיבות האלו.
אבל הקביעה, שבגללן רע לי ולא טוב לי עם עצמי,
לפעמים מחלחלת.
לפעמים אני חושבת, שאולי הם צודקים...
הם לא צודקים, ולתחת שלי יש כ"כ הרבה יתרונות, במיוחד הסאונד בספאנקים.
יש בקרים שאני מתעוררת מחוייכת ושמחה,
יש ימים שלא בא לי לקום מהמיטה,
וזה בסדר... כי עוד לא פגשתי אדם שמאושר ממה שיש לו ב-100%,
זה אפילו קצת יתרון,
להשאר תמיד עם רגליים על הקרקע,
לזכור את הדברים הפחות חיוביים שיש בנו בעינינו.
בתקופה האחרונה קצת איבדתי את עצמי,
את הביטחון שלי,
את החוזק שלי.
גברים רבים קצצו לי את הכנפיים,
גרמו לי להרגיש שאני כלי לסיפוק היצרים שלהם ולא מעבר.
שאני לא שווה יחס מהלב, רק מהזין.
שאין לי רגשות, או ערך, שאני חור בלילה שחור.
זה ריסק אותי.
פעם אחר פעם האשמתי את עצמי בכמה שאני לא טובה מספיק ואולי הם מתביישים שיראו אותם לצידי בציבור.
התביישתי בחוסר יכולת שלי להבחין איך מסבנים אותי... איך הכמיהה לאהבה מעוורת אותי. גם כשראיתי את זה שחור על גבי לבן, כיסיתי את העיניים. רציתי להאמין שיש אי שם מישהו שיאהב אותי והוא מתכוון לכל מילה ומילה.
זה כ"כ מפחיד, לפתוח שביל ישיר אל תוך הלב, ושהאדם שצועד בו יפיל את כל היסודות.
אז אני בתקופה פחות טובה שלי,
משתוקקת לאהבה ומקבלת שאריות,
רוצה להעניק אבל אף אחד לא רוצה להחזיר.
אז הבוקר התעוררתי, התבוננתי במראה, והייתי פחות מרוצה.
ועכשיו... עכשיו אני מחפשת את המראה המדברת שלי...
את זה שיתבונן בי ויזכיר לי שאני יפה,
גם בבקרים שאני לא מרגישה ככה.
רעיונות איפה לחפש חוץ מהטינדר?