בוא נראה... המממממ... בדיוק כפי שחשדתי... החום שלו תקין לחלוטין... לא שמץ של חום."
כשהיא מגיעה עד למצחו, הוסיפה,
"תרגישי כאן... אפילו המצח שלו מרגיש כמעט נורמלי עכשיו... הוא כנראה חימם אותו מתחת למנורה הזו. בילי שלך בריא כמו תמיד, אמנדה."
" בילי פונטיין, אני דורשת הסבר מיד לדבר הזה. תסביר לי לאן נעלם החום שלך או שאני אדאג שכל השבוע הקרוב אתה תחטוף ממני על הטוסיק השובב שלך לפני שאני משכיבה אותך לישון?"
בילי השיב ברטט ברור שנשמע כעת.
"אמא, באמת הרגשתי בחילה הבוקר... הרמתי את המדחום אל האור כדי לקרוא אותו והוא התקרב מדי והוא נשבר..."
"אז, ילד רע שכמותך, אתה שיקרת לי, נכון? לא הפלת את המדחום. החזקת אותו אל המנורה.״
"אמא, אני מצטער... רציתי להישאר במיטה... באמת הרגשתי בחילה... אני מצטער שניסיתי לגרום לחום לעלות. רק רציתי להעלות אותו קצת... וכשזה נשבר, אוהו אמא... לא ידעתי מה להגיד... בבקשה, לא הרגשתי כל כך טוב בבטן."
"אוי, עכשיו זו הבטן שלך, נכון? בחור צעיר, אני אתן לך משהו שיגרום לכל צרות בטן להיראות כמו כלום. פולי, אם לא אכפת לך להישאר עוד קצת, האם תוכלי לשבת שם?"
"אמא, נוווו... לא עם דודה פולי... בבקשה, אמא, נוו!"
"שש, ילד. היו לך המון הזדמנויות לספר לי את האמת והמשכת לשקר, נכון? אתה מצפה שאקשיב לך עכשיו כשאתה עומד לקבל מכות טובות? חוץ מזה, האחות לבו כבר ראתה את הטוסיק שלך ככה שאין לך מה להסתיר. ומכיוון ששיקרת לה, אולי תלמד לקח טוב יותר אם היא תראה איך אני מטפלת בילדים רעים אצלי בבית. אולי לא תשכח ותספר שקר נוסף כל כך מהר בפעם הבאה. בדיוק הרבצתי לך על ששיקרת לפני עשרה ימים, נכון, מר טוסיק שובב?
"זה כל כך תדיר, אמנדה?" האחות כבר קמה מהמיטה והתיישבה ליד שולחנו של בילי.
"אכן כן פולי. וזה לארק השקר. נראה שבילי נהיה שובב השבוע. ובזמן האחרון, הוא מפתח כמה הרגלים שובבים מאוד שנערים מתבגרים מפתחים כשהם נשארים ללא השגחה."
"אני מבינה,״ ענתה האחות לבו. "אני מניחה שבמוקדם או במאוחר תצטרכי להשתמש בחפצים מעט יותר שימושיים״ והביטה על החגורה שלבשה אמנדה ״זה יהיה חייב לקרות, כפי שקורה עם כל כך הרבה בנים בגילו של בילי."