הברכיים שלי שקעו ברצפה הקרה, אבל החום שעלה ממני כבר גרם לי לשכוח מהכול.
הוא עמד מעליי, כל כך קרוב, שהרגשתי את החום בין הרגליים שלו נוגע בפניי עוד לפני שהעור שלנו באמת התחבר.
הריח שלו – שילוב של זיעה טרייה, עור חם וגבריות עוצמתית – עטף אותי כמו שמיכה עבה בלילה קר.
פעם, כשהייתי רק כנוע, הייתי שם מתוך פחד. עושה מה שמצופה ממני, מנסה לא להכעיס, להיות "ילד טוב".
אבל עכשיו? עכשיו הייתי מתמסר.
כל שריר בי היה דרוך מרצון, לא מחובה.
ידעתי שאני יכול לקום, להתרחק – אבל במקום זה התקרבתי.
היד שלו תפסה בשיער שלי, לא חזק מדי – בדיוק במידה שגורמת לי להרגיש שייך.
הוא משך את הראש שלי לאחור, המבט שלנו ננעל, ושפתיו התעקלו לחיוך קטן, כמעט מרושע.
"אתה שלי," הוא אמר בקול נמוך, והמשפט הזה שלח זרם חד דרך כל הגוף שלי.
האצבעות שלו החליקו לאורך קו הלסת שלי, ואז ירדו לגרון, בודקות את קצב הנשימה שלי.
כשהוא התכופף, הנשימה שלו חמה על האוזן שלי, הוא לחש:
"אני הולך לקחת ממך… כל מה שתרצה לתת לי, ועוד קצת."
הגוף שלי רעד — לא מפחד, אלא מהציפייה.
זה הרגע שבו הבנתי את ההבדל:
כנוע נותן כי הוא חייב,
מתמסר נותן כי הוא רוצה… ואני רציתי לתת לו הכול.