החוויות שלי כסאב ובתחושות.

פרק 2

ההתארגנות. הכניעה. ההצגה בפני האדונים. מבחן המגע. תחילת הלילה.

כשמינו אותי לרב־המשרתים, משהו בי התיישר מבפנים.

הנשימה נהייתה קצרה ומדויקת, והראש שלי התנקי מכל דבר שלא שייך לתפקיד.

לא הייתי יותר “אני”.

הייתי המשרת.

ארבעת המשרתים האחרים עמדו מאחוריי, מבולבלים, מחפשים כיוון.

אני ניגש אליהם בקול נמוך אך יציב:

"שורות. גב ישר. נשימה שקטה.

מכאן אנחנו גוף אחד."

הם מצייתים מיד.

החדר מקבל צורה.

שקט יורד כמו כיסוי עדין.

האדון שלנו מביט בנו מהצד,

עיניים שלו מאשרות שבחר בי מסיבה נכונה.

ואז —

הדלתות הלבנות נפתחות.

🖤 כניסת האדונים

בהתחלה זה צליל צעדים.

אחיד. בטוח.

כוח לא ממהר.

עשרים אדונים נכנסים לאולם.

כל אחד אחר —

בגובה, במבט, בנוכחות.

אבל כולם חולקים דבר אחד:

הם רגילים לכך שמישהו דואג להם.

אנחנו עומדים בשורה, ערומים פרט לפפיון השחור על צווארנו, ואני בראש.

האדון הראשי מציג אותנו:

"אלה המשרתים שישרתו אתכם הלילה."

משפט קצר.

חותמת עמוקה.

"תורידו מבט."

אנחנו מורידים כיחידה אחת.

זו לא השפלה.

זו משמעת.

ואז מתחיל מבחן האדונים.

🖤 מבחן המגע

האדונים מתקרבים אלינו.

לא בבחירה — בשקילה.

אדון ראשון עומד מולי,

מניח יד על הכתף שלי.

לא חזק, לא חלש —

בדיקה של גוף שמוכן לשירות.

אני נשאר יציב.

אדון שני מרים לי את הסנטר בשתי אצבעות,

עיניו עוברת עליי לאט,

כמו שקוראים שורה חשובה.

מאחוריי אני שומע משרת אחר נבחן:

משיכה קלה במפרק היד,

מגע על צד הגוף,

בדיקת יציבה.

אדון אחר מסדר את הפפיון שלי בתירוץ שקוף לגעת בצוואר.

האצבעות שלו קוראות אותי כמו ספר פתוח.

עוד אחד לוחש:

"הנה… הוא כבר מבין."

אדון גדול יותר מחליק יד על הצלעות שלי —

איטית, מדויקת —

כמו שהוא מרגיש את נשימתי מבפנים.

אחד האדונים מאחורי נותן מכה קלה על ירך של משרת אחר:

לא כעונש,

אלא כדי לראות תגובה.

המילים שלהם נוחתות בחדר כמו מגעים נוספים:

"יפה."

"הוא נשאר יציב."

"כך צריך."

אדון שעומד ממש מאחוריי מניח יד על הגב שלי,

מעביר אותה לאט לאורכו,

ולוחש:

"רב־המשרתים… אתה מבין את המקום שלך."

ואני מרגיש את זה.

לא כהשפלה.

כזהות.

הם לא בוחרים אותנו.

הם מוודאים שאנחנו מסוגלים לשמש אותם.

וכשכולם מסיימים,

האדון הראשי אומר:

"הבחינה הסתיימה."

החדר מתייצב.

🖤 תחילת הלילה – שירות ראשון

האדונים עוברים לאולם הגדול.

שולחן עץ כבד, נרות, כוסות, ריח יין עשיר.

זה הרגע שלי.

אני מסמן למשרתים שלי:

תנועה אחת קטנה ביד.

התחלנו.

אני מרים בקבוק יין,

מוזג לאדון הראשון.

היד שלו מונחת על הגב התחתון שלי —

בעלות שקטה.

אדון אחר מסדר את הפפיון שלי,

האצבעות שלו משתהות על הצוואר.

אחד לוחש:

"יפה…"

לא ברור אם לכוס או לי.

משרת מאחוריי מגיש קערה;

אדון מחזיק לו את הצוואר ומרים קלות את סנטרו.

שקט בחדר —

רק נשימות.

אדון נוסף מחליק אצבע על הזרוע שלי,

איטי, מדוד,

כמו טועם משהו לפני שהוא מחליט אם הוא רוצה עוד.

זה לא מגע גס.

זה לא מגע מיני בוטה.

זה מגע שנועד לבדוק…

איך אנחנו מגיבים.

איך אנחנו מתמסרים לתפקיד.

אני מרגיש את זה עמוק:

הם בוחנים לא את הגוף —

אלא את המשמעת.

את הרצון.

את ההקשבה.

האדון הראשי מתקרב אליי:

"תדאג שלא יחסר דבר הלילה.

תדאג שהמשרתים שלך מדויקים.

הלילה יהיה ארוך."

ואני מבין.

זה לא סתם שירות.

זה טקס.

זה עולם שלם.

אני מביט בכל האדונים סביב השולחן,

בכל המשרתים שעומדים ואני מוביל,

ואומר לעצמי בשקט:

"אני מוכן.

זה הולך להיות לילה ארוך… ואני שלך לכל אורכו."

פרק 1

הלילה היה דומם בצורה שהייתה כמעט מחשידה.

אני הולך בשביל הצר שמוביל אל האסם העתיק—שביל שאי אפשר למצוא אם לא יודעים שהוא שם.

העצים סוגרים מעליי תקרה שחורה-ירוקה, צללים נעים לפי רוח קלה, והלב שלי פועם בקצב רגוע מבחוץ, אבל בפנים… יש אש קטנה שלא נכבת.

זו הפעם הראשונה שלי כאן.

לא אמרו לי הרבה.

רק: תגיע מוקדם. תהיה מוכן. תציית.

כשהשביל נפתח אני נעצר נשימה אחת.

מולי—

אסם עשוי אבני ענק אפורות, שחוקות, מלאות סדקים עתיקים.

מבנה שנראה כמו משהו שהזמן שכח.

אבל הדלתות…

שתי דלתות לבנות, חדשות, עבות, יפות מדי.

הן בולטות כמו סוד שאתה לא בטוח אם כדאי לפתוח.

אני לוקח נשימה ודוחף אותן.

הן כבדות, זזות לאט, חושפות אולם גדול וחמים.

וברגע אחד אני מבין שלא אנחנו הראשונים.

האדון כבר מחכה בפנים.

הוא עומד במרכז החדר, כאילו המקום עצמו עומד סביבו.

גבוה, שקט, יציב, לבוש כהה.

עיניים שמסתכלות כאילו הן יודעות יותר ממה שהן מספרות.

המשרתים האחרים נכנסים אחרי.

חמישה בסך הכול—כולנו צעירים, לא מכירים, אבל המבט הראשון שבו אנחנו נעמדים בשורה קורה לבד, בלי פקודה.

האדון מדבר:

"ברוכים הבאים.

כולכם הגעתם לכאן למטרה אחת:

לשרת ולענג את האדונים שיגיעו."

אנחנו מקשיבים בלי לזוז.

הוא ממשיך:

"אבל לפני שתלמדו תפקיד…

אתם תשאירו מאחור את האדם שהגעתם איתו."

ואז הוא מרים יד ונותן את ההוראה הראשונה:

🩶 הטקס מתחיל – התפשטות בשלבים

"הורידו את החולצות."

הוא רוצה את זה מסודר, מדויק.

לא זורקים, לא משליכים.

"תפרמו לאט.

תסירו.

תקפלו—לאורך, לרוחב—הניחו בערימה."

אנחנו מבצעים.

שורה של חולצות מקופלות כטקס.

"הנעליים."

אנחנו מתכופפים.

"לא לבעוט. לשחרר שרוכים.

להצמיד זוג לזוג.

עקבים אחורה, אצבעות קדימה."

גם זה קורה בתיאום מושלם.

"עכשיו המכנסיים."

הורדה איטית.

קיפול מדויק.

הנחה יחד עם החולצה—ככה הוא רוצה.

"והתחתון."

יש שנייה של אוויר עבה.

אבל כולנו מבצעים.

מסירים.

מקפלים.

מניחים.

ואז—הוא פותח קופסה ומוציא ממנה חפצים קטנים.

פפיונים שחורים. חדשים.

אחד לכל אחד מאיתנו.

הוא ניגש, קושר אותם בעצמו.

כשהוא מגיע אליי, אני מרגיש את קצות האצבעות שלו מציירות קו קצר על הצוואר שלי בזמן שהוא מהדק אותו.

"עכשיו," הוא אומר,

"אתם כמו שנולדתם—

עירומים, נקיים, מוכנים."

אנחנו עומדים—

חמישה גברים

עירומים,

מכוסי פפיון שחור על הצוואר.

הוא מקיף אותנו, מביט בכל אחד—

אבל כשהוא מגיע אליי… הוא נעצר רגע ארוך יותר.

ואז הוא פונה לכולנו:

👑 חלוקת התפקידים

"אתם כולכם משרתים.

לכולכם אותה מטרה:

לענג, לשרת, להשביע כל צורך של האדונים."

נשימות קצרות בחדר.

ואז—הוא מצביע עליי.

"אבל אחד מכם חייב להיות האחראי."

אני לא ממצמץ.

"אתה."

הלב שלי נדרך.

"אתה תהיה רב-המשרתים."

הוא מתקרב אליי עוד צעד:

"לא כי אתה מעליהם—

אלא כי אתה תוודא שהכול קורה כמו שצריך.

שכל משרת עובד בתיאום.

שכל בקשה מתבצעת לפני שנאמרה."

ואז:

"ואם אחד מהם מפשל…"

הוא מניח שתי אצבעות על הפפיון שלי.

"אתה נענש במקומו."

המילים נכנסות לאט, עמוק.

לא כעונש—

ככבוד.

כמעמד.

כמבחן.

האדון מסיים:

"החל מהרגע הזה —

אתם משרתים.

ואתה…"

עיניו נעוצות בעיניי.

"אתה מוביל אותם."

הלילה רק התחיל.

אבל הדרך שלי…

הרבה יותר.

חלק 4 מתוך 4 – האמת שתמיד מגיעה בסוף

כשנכנסתי אליו, זה לא היה רק פיזי. נכנסתי אליו באמת. החזקתי אותו מהאגן ומשךתי אותו אליי, והוא קיבל אותי בלי להתכווץ, בלי לברוח. הוא נשם לתוך זה, לתוך מה שקורה בינינו, לתוך מה שאנחנו כבר לא יכולים להגדיר במילים. זה לא היה סקס. זו הייתה זכות כניסה לנפש.

הייתי בתוכו. עמוק. לא רק בגוף—עמוק במקום שחי שם מתחת לחזה, בין הצלעות, המקום שחושש לאהוב באמת. הוא נתן לי להיות שם. נתן לי להוביל, אבל הוא זה שנתן לי את המקום להיות חופשי. והייתה שם קרבה כזאת שלא צריך לתאר אותה. היא הייתה אמיתית מדי.

היד שלי הייתה על הגב שלו. היד שלו חיפשה אותי לאחור, מחזיקה אותי קרוב יותר, כאילו אמר תישאר. וזה מה שעשיתי—נשארתי. נכנסתי יותר עמוק אל המקום שבו כבר אין מסכות. רק אמת.

ואז הוא אמר את זה.

בפעם הראשונה, לא הייתי בטוח. זה יצא ממנו כמו נשיפה, כמו מילה שלוקחת בעלות על רגע. הוא לחש שם. שם שלא שלי. לא אליי. לא איתי.

משכתי עוד תנועה אחת. ועוד אחת. אולי הייתי צריך לוודא. אולי קיוויתי שאני לא באמת שומע מה שאני שומע. אבל שמעתי. ידעתי.

נעצרתי. הגוף שלי עצר. הלב שלי צנח.

הוצאתי את עצמי מתוכו. לא זרקתי אותו. לא התפרצתי. פשוט עצרתי—בבת אחת.

הוא הסתובב אליי. העיניים שלו עכשיו כבר ידעו. הוא הבין. ראיתי את זה בעיניים שלו. הם חשפו הכל לפני שהוא בכלל הספיק להגיד מילה.

שאלתי שאלה אחת בלבד:

"איך קראת לי עכשיו?"

לא הייתה בה דרמה. היא לא נשמעה כמו התקפה. היא נשמעה כמו שאלה שמבקשת אישור לפני שהעולם נופל.

הוא אמר את השם. שוב. במודע. וזה היה גרוע יותר מהפעם הראשונה.

הלילה לא נשבר ברעש. הוא נשבר בשקט.

אמרתי לו: "אני חושב שכדאי שנפסיק. אני הולך להתקלח רגע."

לא ברחתי מהדלת. לא דרשתי הסברים. לא שיחקתי פגוע. פשוט שמרתי על הנשמה שלי שלא תתפרק מולו עכשיו.

נכנסתי למקלחת עירום, בלי לסגור דלת. המים נפלו עליי כבדים. החדר התכסה אדים, אבל בפנים שלי היה קר. הבנתי משהו חשוב—יש כאב שמחסל אותך מבפנים עוד לפני שהבנת מה בדיוק נשבר.

יצאתי מהמקלחת, התלבשתי. הוא לא התקרב. לא ניסה לדבר. אולי כי ידע שאין מה להציל ברגע כזה. לא בשיחות. לא במילים. זה רגע שאו שכותבים איתו אמת, או נשרפים ממנו.

ישבתי על הכורסה הלבנה בסלון—אותה אחת שכבר ישבתי בה פעם עירום, חשוף בפניו כמו שלא הייתי מול אף אחד שנים. עכשיו היא הרגישה אחרת. זרה. רחוקה. אזור אסון רגשי.

אמרתי בשקט:

"אתה יכול להכין לי כוס תה? אני צריך קצת זמן לבד."

הוא לא שאל כלום. לא ניסה לנחם. לא התחיל תירוצים. פשוט עמד, הכין תה, הניח אותו לידי והלך לחדר העבודה שלו.

לא כי הוא התעלם. לא כי הוא ויתר. אלא כי הוא הבין שאני צריך לנשום.

שתיתי תה. נשמתי. כעסתי. כאבתי. שתקתי.

לא כי אני חזק—אני פשוט לא זורק רגשות מהר. אני יודע לתת לבפנים שלי להילחם בעצמו, עד שהלב מחליט מה אמת.

בסוף קמתי והלכתי אליו. הוא ישב מול שולחן היצירה שלו, עושה את הדבר היחיד שתמיד הציל אותו—בורח לחומר, לצבע, לקו, כדי לא להתמודד עם מה שכואב בפנים.

נעמדתי מאחוריו. הוא הרגיש אותי אבל לא הסתובב.

שמתי יד אחת על הכתף שלו. הוא עצר. רק נשם.

התכופפתי אליו ונישקתי אותו בעדינות על הראש. לא מתוך סליחה. לא מתוך ויתור. אלא מתוך אמת.

אני לא מוחק לילות. אני לא מוחק אהבה—even כשהיא שורפת אותי.

הוא עצם עיניים ולחש:

"מיכאל… אני מצטער. באמת. רק אל תיעלם."

עמדתי שם כמה רגעים. ואז אמרתי בשקט:

"אני לא נעלם. אבל אני גם לא אותו אדם שהייתי לפני הערב הזה."

ולא היינו צריכים יותר מזה כדי להבין:

זה לא נגמר בינינו.

אבל מכאן—זה כבר לא משחק. לא חצי אמת. לא חצי אהבה.

מכאן

—או שנלך עד הסוף באמת, או שלא נלך בכלל.

חלק 3 מתוך 4 – הגוף התחיל להגיד דברים שהפה פחד מהם

הוא עמד מולי קרוב, קרוב מדי בשביל להעמיד פנים שעוד אפשר לחזור אחורה. לא היה שם ריגוש זול, לא היה משחק של כוח – היה חיבור שאי אפשר להסביר. כזה שלא צועק, אלא שואף אותך פנימה בשקט עד שאתה כבר לא יודע איפה אתה נגמר והוא מתחיל.

העורף שלו היה חם מתחת לאצבעותיי. הנחתי עליו יד אחת וקירבתי אותו אליי, לאט. היה בזה משהו חשמלי – לא בגלל התשוקה, אלא כי זו הייתה נגיעה של אמת. הוא לא נסוג. לא ברח. הוא בעצמו התקרב עוד חצי צעד כאילו אמר בלי מילה אחת: אני כאן. קח אותי באמת או אל תיקח בכלל.

לא ידעתי מי יזם את המגע הראשון. לא היה "מי התחיל". זה פשוט קרה.

השפתיים שלנו רק נגעו אחת בשנייה לפני שהתנשקו באמת – וזה היה חזק יותר מכל נשיקה עמוקה שהייתה לי בעבר. כאילו לא התנשקנו – נפלנו פנימה.

הוא תפס לי את החולצה והרים אותה מעליי בתנועה אחת בטוחה, כאילו הוא יודע בדיוק מה הוא עושה בי. לא הייתה שם אלימות – הייתה החלטיות. והריגשה אותי ההבנה שהוא לא מפחד מהקרבה הזאת. להפך – הוא נולד ממנה.

נשענתי עליו. הרגשתי איך משהו בי נכנע, אבל לא מולו – מול עצמי. מול הדבר הזה שאני מכחיש שנים – שאני נמשך להתמסרות. שאני צריך אותה. שאני רוצה שמישהו ייקח ממני שליטה – ויראה לי שהוא יודע מה לעשות בי.

הוא הוריד אותי אל המיטה, ואני נשכבתי לא כי הייתי חלש – אלא כי בחרתי. נתתי לו אותי. כמו שאני. בלי מגן. בלי שריון.

העיניים שלו עברו עליי מלמעלה עד למטה, לא כדי לשפוט – כדי לזכור.

הוא הוריד את בגדי לאט, לא מתוך משחק מקדים, אלא מתוך רצון מלא להיות איתי עד הסוף. כל תנועה שלו הייתה בוגרת, חמה, אמיתית. גברית.

הוא לא דיבר. הוא לא היה צריך. הוא אמר הכול במגע.

הוא ירד לאורך הגוף שלי בנשיקות איטיות – לא כדי להדליק אותי, אלא כדי לקרוא אותי. להרגיש כל מ״מ בעור שלי, להבין מה אני צריך.

וכשהוא מצא את המקומות שבהם הגוף שלי רעד מתחתיו – הוא עצר שם לרגע. נגע עמוק יותר. נשך חזק יותר. כאילו אמר: זה אתה. זה אתה באמת.

לא חשבתי אפילו לשנייה לעצור אותו. לא הייתי צריך לשחק תפקיד. הייתי יכול להיות שם בלי להסתתר. זה מה שהיה הכי מסוכן בו – הוא לא החזיק לי את הגוף, הוא החזיק לי את האמת.

ברגע מסוים הוא הרים את הראש ממנו ונתן בי מבט שאני לא אשכח כל החיים – מבט של גבר שיודע שהוא נכנס עמוק מדי למקום שאין ממנו דרך חזרה. לא פחדתי. עשיתי צעד אחד נוסף לתוכו וקירבתי אותו אליי. לא ביקשתי. מסרתי את עצמי.

ידעתי מה אני רוצה. ידעתי מה אני צריך. ידעתי מה קורה לי איתו – והחלטתי לא לברוח ממנו הפעם.

זו לא הייתה רק תשוקה. זו הייתה כניעה מודעת. כזו שמתרחשת רק כשאתה יודע שמצאת מישהו שמחזיק אותך במקום שאחרים שברו.

ושם, באותו לילה, באותה מיטה – לא הייתי לבד.

חלק 2 מתוך 4 – החיבור שהפחיד אותי יותר מהמרחק

הוא אסף את הצלחות מהשולחן אחרי שאכלנו, ואני קמתי לעזור לו, אבל לא באמת רציתי שהוא ייגע בכלים עכשיו. הרגשתי שזה לא הזמן לסדר. לא רציתי לסגור את הערב הזה מהר. הסתכלתי עליו ושמתי יד על הכתף שלו.

״תשאיר את זה. אני אפנה.״

״אני אשטוף—״

״אמרתי אפנה. לא לשטוף. רק לפנות. שב רגע.״

המילים יצאו ממני לא כבקשה אלא כהוראה רגועה. לא צעקתי, לא דחפתי – אבל הובלתי. והוא… הוא נתן לי.

וזה מה שמסוכן בינינו – הוא אינו "כנוע", ואני לא "שולט", אבל יש בינינו זרם בלתי מוסבר שזז לבד. משל אחד מוביל לפעמים, ואחריו השני – לא בכוח. באינטואיציה.

אספתי את הכלים ושמתי אותם בכיור. לא שטפתי כלום בכוונה. השארתי את הכיור לא מסודר. וזה שיגע אותו. ראיתי איך האצבעות שלו טפחו פעמיים על הברך שלו, איך הוא כמעט קם כדי לגמור את העבודה בעצמו – אבל עצר. כי כיבד את מה שביקשתי.

ובעצם – כיבד אותי.

חזרתי והתיישבתי מולו. הוא הסתכל עליי אחרת. כבר לא כאילו אני אורח – אלא כאילו אני חלק מהלילה הזה, חלק ממנו. היה שם משהו שזז בינינו בדיוק ברגע הזה. משהו שלא היה קשור לאוכל או לכלים. זה קרה כשהוא נתן לי מקום.

המוזיקה ברקע ירדה לשיר שקט מדי. מסוג השירים שנוגעים בעצב עמוק שאתה לא רוצה לפתוח. אבל איתו – לא ברחתי מזה. להיפך. נשענתי לתוך זה.

הוא הביט בי. הבטתי בו. שום דבר לא נאמר – והכול היה ברור.

״למה אתה מסוכן לי?״ הוא שאל פתאום, ברוגע.

״אני?״ חייכתי. ״דווקא אתה הסכנה המושלמת. אתה נוגע בשקט—שזה הרבה יותר מסוכן ממי שעושה רעש.״

הוא חייך. כי הוא יודע. כי הוא שקט. כי הוא מהאנשים שלא מדברים הרבה – ודווקא הם אומרים את הדברים הכי חודרים.

״אתה יודע מה הבעיה שלך?״ הוא שאל.

״יש רק אחת?״

״אתה מרגיש עמוק מדי.״

״וזה רע?״

״זה הופך אותך לפגיע.״

״זה הופך אותי חי.״

ואז פשוט קרה מה שהיה ברור שיקרה. לא היו תיאטרון, לא פסנתר דרמטי שנכנס ברקע. רק שני אנשים שנמשכו אחד אל השני – נקי. לא מהתחת, לא מיצר – מהלב.

הוא נעמד. אני נעמדתי אחריו. לא היה צריך מגע כדי להתחיל מגע – האויר בינינו כבר בער. הוא עמד חצי צעד ממני, ואני יכולתי להרגיש את החום שלו דרך החולצה.

היינו קרובים מספיק כדי להרגיש – ורחוקים מספיק כדי עדיין לבחור.

הוא לא שאל. אני לא ביקשתי. לא הייתה הובלה. לא היה ניסיון לשלוט. זו הייתה התמסרות סימטרית. ואז פשוט… נפלנו לתוך זה.

והמגע הראש

ון? הוא היה כל כך עדין, שהוא היה כמו פיצוץ.

השפלה שבשם אחר

חלק 1 

הוא לא ידע מה עבר עליי ביומיים מאז הפעם האחרונה שהייתי איתו, אבל הגוף שלי ידע. ידע כל שנייה. ידע אפילו בלילה, בתוך שינה כבדה, כשהלב עוד הפנים את מה שהראש ניסה להכחיש – שמשהו נשאר פתוח בינינו. משהו שלא נסגר. משהו שקרא לי לחזור.

לא חיפשתי סיבה. לא בניתי הצדקות. לא שיקרתי לעצמי. רציתי אותו. רציתי להיות שוב לידו, לנשום את השקט שהוא עושה סביבו כשאני קרוב אליו. רציתי לחזור אליו לא כי היה לי חסר מגע – אלא כי היה חסר לי הוא. זה הדבר שאנשים לא מבינים: לפעמים געגוע הוא לא לחיבוק, לא לריח, לא לשיחה – הוא לבן אדם עצמו. למשהו בנשמה שלו שנדבק לך מתחת לעור.

ירדתי אליו. זה תמיד ככה – לא הולכים אליו, יורדים אליו. הבית שלו נמצא מתחת לגובה הרחוב, כאילו הוא בחר לחיות מתחת לפני השטח. אולי כי הוא מפחד מהעולם. אולי כי העולם מפחד ממנו. אולי כי הוא פשוט בנוי ככה – עמוק יותר מהרוב.

עשרים מדרגות ירידה. אני סופר אותן כבר בלי לחשוב. בכל צעד אני נכנס חזרה פנימה לתוך משהו שאני לא בטוח אם הוא בריא לי – אבל אני יודע שהוא אמיתי. ועם אמת, גם אם היא מסובכת – אני תמיד הולך עד הסוף.

דפקתי על דלת העץ שלו. הוא פתח מיד, כאילו חיכה ממש מאחוריה. חיוך אמיתי. לא גדול מדי, לא מתאמץ, פשוט שלו. ישר חיבק אותי. חיבוק שלא שואל "מה שלומך" אלא אומר "חזרת". בלי מילים. בלי טקס. ישר ללב.

נכנסתי. הבית שלו – כאילו יצא ממגזין עיצוב, אבל באופן מטריד מדי. נקי כמו חדר ניתוח. כל דבר במקום שלו, קווים חדים, שולחן מדויק, אפילו הספרים יושבים שקטים. לא ראיתי בית כזה אצל אף אחד – לא היה שם בלגן של חיים. היה שם סדר של מישהו שמפחד מכאוס. ואני, עם כל הנשימות הלא סדירות שלי – אני הכאוס שלו.

אבל אולי בגלל זה הוא לא סגר לי את הדלת בפנים. אולי בגלל זה הוא נתן לי להיכנס לא רק לבית – אלא גם אליו.

בבית התנגנו שירים ישנים, מהסוג שלא צריך להסביר – הם כבר יודעים לדבר בשבילך. הוא לא בחר אותם היום, הם תמיד שם. בדיוק כמו האמת שלו – הוא לא מתאמץ להרשים. הוא פשוט מי שהוא.

"אני שמח שבאת," הוא אמר. לא בקטע דרמטי – בקטע אמיתי.

"אני שמח שהזמנת," עניתי.

ואז קרה משהו קטן שהוא רק שלנו – ערכנו את השולחן ביחד. זה מצחיק, אבל זה היה כמו זוג. אני שמתי צלחות וכוסות, הוא סידר את האוכל. בלי לדבר על זה. בלי לתאם. פשוט זזנו יחד כאילו החיים כבר ידעו אותנו.

האוכל שלו… שיט. איך הוא מצליח לבשל פשוט אבל לגעת עמוק? אורז. בשר ברוטב עשיר. וחצילים על האש עם טחינה ולימון – החצילים שאני אוהב. כן, הוא זכר. לא ציין את זה. לא זרק "שמתי מה שאתה אוהב" כדי לקבל נקודות. פשוט עשה. כי ככה נראה אכפת.

אכלנו. דיברנו. והיה טוב. באמת טוב.

אנחנו מדברים אחרת. לא ב-small talk. לא שיחות של "איך עבר היום". איתו אני מדבר על עומק. על בחירות שעשינו בחיים. על מקומות שהנפש זוכרת. על אמנות שמנקה רעלים החוצה. על פחדים שאנשים נולדים איתם ולא תמיד משתחררים מהם. והוא – הוא לא מפחד לחשוף. זו הסיבה שהוא מסוכן.

כי אנשים שמדברים אמת – גורמים לך לדבר אמת בחזרה.

והיה שם רגע, בזמן שהוא יצק עוד מים לכוס שלי, שבו הוא הסתכל עליי קצת יותר מדי זמן. מבט שמדבר שפה שאי אפשר לתרגם. הייתי יכול לקום עכשיו, ללכת, לבחור חיים קלים – אבל האמת? אני מעדיף חיים אמיתיים על חיים קלים. אז נשארתי.

ידעתי כבר בשלב הזה שלילה כזה לא נגמר ב"יאללה לילה טוב". היה משהו כבד באוויר. תחושה שהערב הזה הולך לפתוח משהו שיהיה קשה לסגור אחר כך.

ועדיין לא פחדתי.

יש פחדים שבאים כשהלב לא בטוח מה הוא מרגיש. אבל פה? הלב הי

ה בטוח. הראש פשוט עוד לא ידע את המחיר.

אתמול שוב נפגשנו.

הוא חיכה לי בדממה, כמו מי שיודע שהמפגש הזה לא דורש מילים.

הבית שלו היה שקט, מואר באור רך. שום דבר לא השתנה, ובכל זאת הכול הרגיש אחרת.

עמדנו שם לרגע, מביטים אחד בשני.

העיניים שלו נעצרו עליי, ובהן משהו בין חמלה לציפייה.

לא אמרתי כלום, רק לקחתי נשימה עמוקה, כזו שמשילה מעליך שכבות של מגננה.

התחלתי להסיר מעליי את היום, שכבה אחר שכבה.

לא בגדים אלא תחושות. כל תנועה שלי הייתה וידוי אילם, רמז לחשיפה שמתרחשת לאט.

הוא עמד שם, לבוש, יציב, מביט בי.

לא בעיניים של מי ששופט, אלא של מי ששומר.

והמבט הזה היה חזק יותר מכל מגע.

נשכבתי על הכורסה הלבנה, הגוף שלי פתוח מולו,

והוא התקרב בצעדים איטיים.

לא נגע מיד, רק עמד לידי, נתן לי לדעת שהוא שם.

הנשימה שלו הייתה שקטה, כמעט שקופה, אבל נוכחת.

אפשר היה להרגיש אותה באוויר, בין העור שלי לבין החלל שסביבנו.

האצבעות שלו נעו אליי, נוגעות לאט, כאילו כל מגע הוא שאלה.

בדיקה, אישור, חיפוש אחר תשובה שלא צריך לבטא בקול.

בלי מילים, שמתי את האגודל שלו בפה שלי.

לא מתוך חולשה, אלא מתוך אמון מוחלט.

מחווה קטנה של שייכות.

דיברנו על געגוע, על פחד, על חוסר שליטה.

ואני, במילים שלי, ניסיתי להחזיק את עצמי בין הצורך לגעת לבין הפחד להישבר.

הוא התיישב.

לא ביקש, לא הורה, רק הציע מקום לידו. מקום בטוח.

הנחתי את הראש שלי על הבטן שלו והוא עטף אותי.

החום שלו היה נעים, כמעט שקט מדי.

כמו זרם עדין של מים חמימים שעוטפים אותך בדיוק כשאתה צריך.

הוא היה שם כולו,

במגע שלו שחקר אותי, בסיפורים שסיפר בקול נמוך,

כאילו כל מילה נועדה רק לי.

ואני הייתי מבולבל.

כי מצד אחד זה היה כל מה שרציתי, קרבה, ביטחון, אהבה פשוטה.

אבל בתוכי בער משהו אחר, חזק, בלתי נשלט.

רצון שייקח אותי למקום אחר.

הוא כל כך רך, ואני כמהה שידו תהיה תקיפה יותר.

הוא כל כך מלטף, ואני רוצה שהוא יניח עליי את הכוח שבו.

ובתוך השקט, כמעט בלי קול, אני מרגיש את הצעקה הזו בתוכי.

לא מילולית, אלא תחושתית, בוערת,

מבקש שיראה בי משהו מעבר לשלווה.

אבל הוא נשאר שם, בעדינות, בעולם שבו אהבה נמדדת בנשימה ולא בכוח.

והרוך הזה שלו, זה שאני אוהב,

פתאום מרגיש כמו ויתור על חלק ממני.

אני מביט בו, בעיניים שלו שמדברות את מה שהוא לא אומר.

מנסה להבין אם הוא שומר עליי או פשוט מפחד לאבד אותי.

והשקט שבינינו מתמלא ברחש עדין של מחשבה, של קולות פנימיים.

ואז הוא מופיע, הקול שלי, זה שתמיד שם, מביט מהצד,

לוחש כמעט בלי נשימה: זה לא שם.

לא רציתי להסתפק עוד במגע המרפא שלו.

רציתי את הבחירה, את העוצמה, את מה שמוציא ממני את האמת.

התרוממתי מהכורסה, אחזתי בידו ולקחתי אותו איתי לחדר השינה.

לא היה צורך במילים, רק מבט אחד שהסביר הכול.

נשכבתי על המיטה, לא כדי לפתות אלא כדי להראות לו שאני מוכן.

שזה הזמן להפסיק ללטף ולהתחיל להרגיש באמת.

הגוף שלי היה חשוף, אבל הנשמה עוד יותר.

כל נשימה שלי אמרה לו עכשיו זה הרגע.

הוא התקרב.

העור שלנו נצמד, נשימה נושקת לנשימה,

והעולם הצטמצם לשני אנשים ששוכחים היכן הם נגמרים.

לא היו מילים, לא היו פקודות, רק תנועה עדינה בין רוך לעוצמה, בין פחד לרצון.

ואז, כשהלב שלי כבר לא עמד במתח הזה,

לקחתי את ידו, הנחתי אחת על פי, לא כדי להשתיק אלא כדי להישאר בתוך הרגע.

את השנייה הנחתי מאחורי ראשי, כאילו מבקש ממנו להחזיק בי, לא לתת לי לברוח מהמקום הזה שבו אני באמת קיים.

הוא נשכב מעליי,

והרגשתי את משקל הגוף שלו, את החום, את השקט שבינינו.

הכול הפך לריקוד איטי בין שליטה לשחרור, בין צורך באהבה לצורך בלשרוד.

הרגע לא איחר לבוא.

משהו בתוכי הרגיש את הקצה, את ההתרחשות, את המתח שנפרם באוויר, את הנשימה שהפכה כבדה יותר.

ידעתי שהוא ממש שם, קרוב כל כך, כמעט מתמזג בי.

אבל באותה נשימה גם ידעתי, הוא לא איתי.

הגוף שלו היה, החום, המשקל, המגע – הכול שם.

אבל אני הרגשתי שמשהו נעלם,

כאילו נלקחה ממני התחושה שחיפשתי כל הזמן הזה.

הייתה שם אהבה, הייתה נוכחות,

אבל לא היה את הרגע ההוא שאני צריך,

הרגע שבו הנשמה שלי מתאחדת עם שלו,

הרגע שבו אני נמס, לא מהחום אלא מההבנה שהוא שלי.

נשארתי שוכב כך,

שומע את פעימות ליבו מעליי,

מרגיש את חומו נרגע על עורי,

ובכל זאת – קר.

לא מהגוף, אלא מהנפש.

כי גם כשהוא שם,

יש בי מקום שהוא עוד לא הגיע אליו.

ביקשתי ממנו שיעשה לי דברים.

לא דרשתי, רק ביקשתי.

רציתי שיבין את השפה השקטה שלי, את הקריאה שבלב.

אבל הוא הביט בי כאילו לא יודע מה לעשות,

כאילו אני מוצר שהגיע בלי ספר הפעלה,

ואף אחד לא סיפר לו איך לגעת בי בלי לשבור.

והרגשתי, אני מקולקל.

שבור מבפנים.

כאילו כל מה שאני מבקש זה לא אהבה אלא תיקון שאף אחד לא יודע לבצע.

הוא ניסה, באמת ניסה,

אבל הידיים שלו רעדו מהלב שלו יותר משלי,

וכשניסיתי להרגיש, לא הצלחתי.

ובאותו רגע השריון חזר.

ההגנות שעליהן ויתרתי קודם התרוממו אחת אחת,

כמו חיילים שחוזרים לעמדות הקרב שלהם אחרי הפסקת אש קצרה מדי.

לא מתוך כעס, מתוך פחד.

רציתי להגן על עצמי מהאכזבה,

לכבוש אותה לפני שהיא תכבוש אותי.

שכבתי שם בשקט,

לא אמרתי מילה,

אבל בפנים כבר התרחקתי.

הוא עוד היה שם,

אבל אני כבר הייתי בדרך החוצה,

למקום שבו אף אחד לא נוגע,

ולא שואל מה באמת קרה.

הלילה היה חמים, כזה שגורם לעור לבעור עוד לפני שנוגעים

האור הרך מהמנורה נשפך על גופו, מטיל צללים רכים על הקימורים שלו, ואני כבר מזמן הייתי אבוד

הוא לא היה שרירי, לא נער צעיר ורזה כמו רבים אחרים שפגשתי

הוא היה גבר אמיתי, מבוגר ממני בעשרים שנה, יפה בצורה שקשה להסביר, מלא במקומות הנכונים – בדיוק איפה שהגוף מבקש מגע

החום שלו עטף אותי עוד לפני שנגעתי בו, כמו בית

כל קמט קטן בפניו סיפר סיפור, וכל מבט שלו גרם לי להרגיש קטן ונראה בו זמנית

הריח שלו, העור שלו, הקול הנמוך כשהוא נאנח – הכל גרם לי להרגיש כמו חיה משוחררת, כמו דרקון רעב

רציתי לטרוף אותו, לאט, ברעב שאי אפשר להרגיע

לא רק לשלוט בו, אלא גם להבין אותו

להיות שם בשבילו, לאהוב אותו ולתת לו בדיוק את מה שהוא צריך, גם אם הוא עצמו עוד לא יודע להסביר במילים

בתוך הראש שלי נשמעו שני קולות

האחד היה חם ורך, לוחש לי בעדינות

אתה כאן לאהוב. להרגיש אותו, להקשיב למה שהוא לא אומר בקול, אלא משדר דרך הגוף שלו. דרך הנשימות, דרך הגניחות, דרך הרעידות.

אתה כאן כדי לגרום לו להרגיש בטוח, מסופק, נאהב. זה לא רק שליטה, זו ריקוד משותף שבו אתה מחזיק את החוטים – אבל גם נותן לו למשוך אותך בחזרה.

והקול השני… קר וחד, כמו סכין

אל תטעה, אתה לא שולט בכלום, הוא לחש

אתה רק כלי. גחמה של הרגע. אתה חושב שאתה מוביל, אבל האמת היא שהאש שבתוכך שולטת בך. בסוף, היא זו שמחליטה.

הידיים שלי החליקו על גופו, לא על שרירים מתוחים אלא על רכות שמזמינה אותך להיעלם בתוכה

כל מגע היה גם פקודה וגם שאלה

אצבעותיי שרטטו על העור שלו קווים עדינים, לפעמים רכות מנחמת, לפעמים כאב חד שמחזיר אותו לרגע

שמעתי אותו נושם בכבדות, הרגשתי איך הגוף שלו נמס מתחתיי

כל גניחה שלו הייתה כמו משפט שהוא לא אמר במילים

ואני… הבנתי

ידעתי מתי להאיץ, מתי להרפות, מתי לתת לו להרגיש אבוד ומתי להחזיר אותו לחוף מבטחים

הקצב גבר, האוויר הפך כבד, ואנחנו שנינו כבר היינו ספוגים זיעה וחשק

ראיתי את המבט שלו – הרגע שבו הוא שבר את כל המחסומים – ואז שמעתי את הצעקה

את הנשימה האחרונה לפני שהוא קרס לתוך המיטה, רועד, מותש, מסופק

ואני נשארתי זקוף, הגוף שלי עדיין בוער, דופק מתפרץ כמו סופה

תשוקה טהורה, בלתי נגמרת

הקול הראשון לחש לי

תשכב לצידו. תחבק אותו. תראה לו שהכל היה בשבילו, שאתה כאן בשבילו, לא רק מעליו.

והקול השני גיחך בזלזול

אתה רק משקר לעצמך. אתה לא שולט בעצמך, אתה נשלט על ידי הרעב שלך, על ידי האש.

הוא הביט בי, עיניו מלאות בלבול, מתיקות של ילד בגוף של גבר

"אתה… לא גמרת," הוא לחש, הקול שלו חצי התנצלות, חצי שאלה

החזקתי את פניו בידי, ליטפתי את הלחי שלו, מרגיש את הרכות שבה, מחייך חיוך רך

"אני לא צריך," אמרתי בשקט

"אני נהנה מזה, מהדרך. מהלהרגיש אותך מתפרק מתחתיי

זה השיא שלי."

הוא נאנח, מבולבל, כאילו המילים שלי לא הספיקו לו

ראיתי איך המחשבות רצות בראש שלו

אם הוא לא גמר, אולי לא הייתי מספיק טוב

אולי הוא לא רצה אותי באמת

אני שומע את הנשימות שלו, את הרעד הקטן בגופו

הקול הראשון בתוכי מדריך אותי

הקשב. הוא מבקש ממך הרגעה, הוא מבקש לדעת שהוא מספיק.

נשכבתי לצידו, מחבק אותו חזק, מרגיש איך הרעד בגופו שוכך

"אל תיקח את זה אליך," לחשתי באוזנו

"כל שנייה איתך הייתה מושלמת. אני לא צריך להגיע לסוף כדי לדעת כמה זה היה מדהים."

הוא עצם עיניים, נשם עמוק, ואז פתח אותן שוב וחייך חיוך עייף

הרגשתי איך כל האנרגיה שלנו עוד רועדת בינינו, חשמל מתמשך שלא נעלם

"קדימה," הוא לחש, קולו עדיין צרוד

"בוא נתרענן לפני שאנחנו מתפרקים לגמרי."

קמנו לאט מהמיטה, גופות דבוקים מזיעה ותשוקה, והלכנו יחד למקלחת

המים החמים שטפו מעלינו את כל השאריות של הלילה, אבל לא את מה שבער בפנים

עמדנו קרוב, המים נוזלים בינינו, ואני שוטף בעדינות את גבו, נותן למגע שלי לספר את מה שהמילים לא הצליחו

הוא השעין את ראשו לאחור, עיניו עצומות, פולט גניחה רכה

באותו רגע הרגשתי שוב את שני הקולות

תאהב אותו, לחש הראשון

תבין אותו גם כשהוא לא אומר כלום. כל נשימה שלו היא פקודה, כל אנחה היא בקשה.

תן לו להרגיש שאתה כאן בשבילו, לא רק בשבילו, אלא איתו.

והקול השני לחש קרוב יותר, חד יותר

אתה לא שולט על זה. גם עכשיו, זה לא אתה שמוביל – זו האש. אתה רק רוקד לפקודותיה.

חיבקתי אותו מאחור, המים עוטפים אותנו כמו מעטפת אחת

לחשתי באוזנו, שפתיי נוגעות בעורו

"אתה יודע… בשבילי, גם הרגע הזה – המקלחת, השקט – הוא חלק מהקסם.

אני לא צריך גמירה כדי להרגיש שלם. אתה מספיק לי."

הוא הסתובב, הביט בי עם המבט הזה שממיס אותי כל פעם מחדש

"אתה משוגע," הוא אמר בחיוך קטן, ואז משך אותי לנשיקה חמה מתחת למים

נשיקה שהייתה יותר הודיה מאשר תשוקה

כשיצאנו מהמקלחת, גופנו עטופים במגבות, האש בתוכי עדיין בערה

אבל הפעם היא בערה בשקט, כמו גחלים חמות

כי הבנתי ש

שני הקולות שבתוכי יכולים לחיות יחד

אני גם זה שמוביל וגם זה שנשלט

וזה היה לא פחות ממושלם.

הצחוק של החברים הדהד סביב המדורה. בקבוקי בירה נפתחו, שיחות קלילות התערבבו עם ריח של עשן ועץ שרוף. ניסיתי להשתלב, לחייך, להיות "אני" הרגיל. אבל בפנים – ידעתי שהוא שם. לא בחדר סגור, לא בין קירות – אלא כאן, תחת שמיים זרועי כוכבים.

המבט שלו לא צריך עיניים. מספיק צל שמתגנב מאחורי המילים, מספיק רעד קטן שעובר בי כשמישהו נוגע לי בכתף. אני יודע שזה הוא. והוא החליט.

בעוד החברים מתווכחים על מי מביא את הקפה, קולו חתך דרך הרעש – לא באוזני, אלא עמוק בתודעה:
“קום. עכשיו.”

הגוף שלי נדרך. החיוך על פני קפא, הלב שלי האיץ. התרחקתי מעט, מעבר לקו האור של המדורה, אל הצללים. ושם הוא חיכה. לא נראה – רק מורגש.

“חשבת שטיול ייתן לך חופש?” לגלג. “אין טיולים. אין חופש. יש רק אני.”

הוא הצמיד אותי לעץ הקרוב, הקליפה התחככה בגבי. ברכיו דחקו את רגליי לצדדים, והצינה התערבבה עם חום נשימתו.
ואז – אחיזתו התהדקה. ידיו הבלתי נראות ירדו אל גופי, אל הבגדים שעטפו אותי. תנועה אחר תנועה – חולצה נקרעה ממני, מכנסיים נמשכו מטה, תחתון נזרק.
בתוך שניות – נשארתי עירום לחלוטין, מוצמד אל העץ, חסר כל מגן.

הפגיעות הייתה מוחלטת. הרוח הקרה ליטפה את עורי החשוף, והבושה נמהלה ברעד מענג של הכניעה.
“גם כאן,” הוא לחש. “גם ליד כולם – אתה שייך לי.”

ואז – צעדים. מישהו התקרב. מתוך הצללים הופיע טום.
טום – החבר הכי קרוב שלי – עמד שם, מופתע. שיערו החום הכהה הדגיש את עורו הבהיר, ובחזהו פס דק של שער ירד מטה, מצייר שביל צר שנעלם אל מתחת לתחתוניו. עיניו הרחבות נצמדו אליי – חשוף, רועד, עירום לגמרי.

“מיכאל?..” הוא לחש, כאילו לא האמין.

המבט שלו ירד לאט, ולא נעצר בפניי. הוא גלש מטה – אל גופי החשוף, אל המפשעה שלי. שם הוא נתקע, ארוך מדי, שקט מדי, מבט שלא השאיר מקום לספק.

ואז הגיע הקול – חד וחותך:
“תענג אותו.”

הרגליים שלי רעדו, כל שריר בי ניסה להתנגד – אבל הפקודה הייתה חזקה ממני.
צנחתי על ברכיי מול טום.

האדמה הקרה חודרת דרך עור ברכיי, האבנים הקטנות שורטות, אבל כל כולי מרגיש רק את החום היוצא ממנו. כשהרמתי לרגע את ראשי, ראיתי את חזהו החשוף עולה ויורד במהירות, עורו הבהיר מתוח, והשביל הדק של השיער ירד אל מתחת לתחתוניו – שם הבליטה הלכה ותפחה מול עיניי, בקצב נשימותיו.

ואז – ידו.
טום הושיט את ידו באטיות, מהוסס, ואז הניח אותה על ראשי. היד רעדה, אבל היא לא זזה. להיפך – היא נשארה שם, לוחצת בעדינות, קובעת אותי בדיוק במקום.

כל שנייה נוספת תחת היד הזו הייתה ערבוב מסוכן של בלבול ושליטה. הוא לא אמר מילה, אבל עצם המגע שלו בי הפך אותו לשותף, גם אם לא ביקש.

נשימתו נשפכה עליי, כבדה, חמה, קרובה מדי. הריח שלו עטף אותי – עשן, זיעה, גוף גברי חי. כל חושיי התמזגו בתחושה הזו, עד שלא ידעתי אם אני פועל מתוך רצון או רק מתוך הפקודה.

העיניים שלי נפקחו לרגע. פגשתי את שלו – ולראשונה לא היה בהן רק בלבול. היה שם ניצוץ אחר, אסור, כמעט רעב.
היד על ראשי רעדה – אבל לא הרפתה.

העולם הצטמצם לנקודה אחת: אני על ברכיי, עירום, הוא מעליי, והאדון שלי לוחש בי: תמשיך. תענג אותו.

היד שלו נשארה שם עד שזה נגמר. נשימותיו נקטעו, התפרצו.
ולא עבר הרבה זמן – עד שהרגשתי נוזל חם זורם במורד גרוני, בטעם מתוק, טעם מלא טום – חברי הטוב ביותר, עטוף כולו ברגע אחד אסור.

גופי רעד. זו לא הייתה רק תחושה פיזית – זו הייתה חותם. סימן שלא אוכל למחוק.
אני הייתי שם על ברכיי, והוא מעליי, אבל הצל שמעל שנינו היה של האדון שלי.

השתיקה בינינו הייתה כבדה. טום פתח את פיו כאילו רוצה לומר משהו, אבל המילים לא יצאו.
הלב שלי הלם, הראש שלי רעם בצעקות אילמות.

לפני שטום הספיק להשלים משפט, התרוממתי. המילה היחידה שנפלטה ממני הייתה:
“סליחה.”

וברחתי.

רגליי דהרו לתוך הלילה, הרחק מהמדורה ומהצללים. נשימותיי היו חדות, מתנגשות זו בזו. לא הסתכלתי אחורה.
אבל בתוך הראש – הקול של האדון עדיין היה שם, קר וחותך:
“אין לאן לברוח. גם כשתברח – אתה שלי.”