אתמול שוב נפגשנו.
הוא חיכה לי בדממה, כמו מי שיודע שהמפגש הזה לא דורש מילים.
הבית שלו היה שקט, מואר באור רך. שום דבר לא השתנה, ובכל זאת הכול הרגיש אחרת.
עמדנו שם לרגע, מביטים אחד בשני.
העיניים שלו נעצרו עליי, ובהן משהו בין חמלה לציפייה.
לא אמרתי כלום, רק לקחתי נשימה עמוקה, כזו שמשילה מעליך שכבות של מגננה.
התחלתי להסיר מעליי את היום, שכבה אחר שכבה.
לא בגדים אלא תחושות. כל תנועה שלי הייתה וידוי אילם, רמז לחשיפה שמתרחשת לאט.
הוא עמד שם, לבוש, יציב, מביט בי.
לא בעיניים של מי ששופט, אלא של מי ששומר.
והמבט הזה היה חזק יותר מכל מגע.
נשכבתי על הכורסה הלבנה, הגוף שלי פתוח מולו,
והוא התקרב בצעדים איטיים.
לא נגע מיד, רק עמד לידי, נתן לי לדעת שהוא שם.
הנשימה שלו הייתה שקטה, כמעט שקופה, אבל נוכחת.
אפשר היה להרגיש אותה באוויר, בין העור שלי לבין החלל שסביבנו.
האצבעות שלו נעו אליי, נוגעות לאט, כאילו כל מגע הוא שאלה.
בדיקה, אישור, חיפוש אחר תשובה שלא צריך לבטא בקול.
בלי מילים, שמתי את האגודל שלו בפה שלי.
לא מתוך חולשה, אלא מתוך אמון מוחלט.
מחווה קטנה של שייכות.
דיברנו על געגוע, על פחד, על חוסר שליטה.
ואני, במילים שלי, ניסיתי להחזיק את עצמי בין הצורך לגעת לבין הפחד להישבר.
הוא התיישב.
לא ביקש, לא הורה, רק הציע מקום לידו. מקום בטוח.
הנחתי את הראש שלי על הבטן שלו והוא עטף אותי.
החום שלו היה נעים, כמעט שקט מדי.
כמו זרם עדין של מים חמימים שעוטפים אותך בדיוק כשאתה צריך.
הוא היה שם כולו,
במגע שלו שחקר אותי, בסיפורים שסיפר בקול נמוך,
כאילו כל מילה נועדה רק לי.
ואני הייתי מבולבל.
כי מצד אחד זה היה כל מה שרציתי, קרבה, ביטחון, אהבה פשוטה.
אבל בתוכי בער משהו אחר, חזק, בלתי נשלט.
רצון שייקח אותי למקום אחר.
הוא כל כך רך, ואני כמהה שידו תהיה תקיפה יותר.
הוא כל כך מלטף, ואני רוצה שהוא יניח עליי את הכוח שבו.
ובתוך השקט, כמעט בלי קול, אני מרגיש את הצעקה הזו בתוכי.
לא מילולית, אלא תחושתית, בוערת,
מבקש שיראה בי משהו מעבר לשלווה.
אבל הוא נשאר שם, בעדינות, בעולם שבו אהבה נמדדת בנשימה ולא בכוח.
והרוך הזה שלו, זה שאני אוהב,
פתאום מרגיש כמו ויתור על חלק ממני.
אני מביט בו, בעיניים שלו שמדברות את מה שהוא לא אומר.
מנסה להבין אם הוא שומר עליי או פשוט מפחד לאבד אותי.
והשקט שבינינו מתמלא ברחש עדין של מחשבה, של קולות פנימיים.
ואז הוא מופיע, הקול שלי, זה שתמיד שם, מביט מהצד,
לוחש כמעט בלי נשימה: זה לא שם.
לא רציתי להסתפק עוד במגע המרפא שלו.
רציתי את הבחירה, את העוצמה, את מה שמוציא ממני את האמת.
התרוממתי מהכורסה, אחזתי בידו ולקחתי אותו איתי לחדר השינה.
לא היה צורך במילים, רק מבט אחד שהסביר הכול.
נשכבתי על המיטה, לא כדי לפתות אלא כדי להראות לו שאני מוכן.
שזה הזמן להפסיק ללטף ולהתחיל להרגיש באמת.
הגוף שלי היה חשוף, אבל הנשמה עוד יותר.
כל נשימה שלי אמרה לו עכשיו זה הרגע.
הוא התקרב.
העור שלנו נצמד, נשימה נושקת לנשימה,
והעולם הצטמצם לשני אנשים ששוכחים היכן הם נגמרים.
לא היו מילים, לא היו פקודות, רק תנועה עדינה בין רוך לעוצמה, בין פחד לרצון.
ואז, כשהלב שלי כבר לא עמד במתח הזה,
לקחתי את ידו, הנחתי אחת על פי, לא כדי להשתיק אלא כדי להישאר בתוך הרגע.
את השנייה הנחתי מאחורי ראשי, כאילו מבקש ממנו להחזיק בי, לא לתת לי לברוח מהמקום הזה שבו אני באמת קיים.
הוא נשכב מעליי,
והרגשתי את משקל הגוף שלו, את החום, את השקט שבינינו.
הכול הפך לריקוד איטי בין שליטה לשחרור, בין צורך באהבה לצורך בלשרוד.
הרגע לא איחר לבוא.
משהו בתוכי הרגיש את הקצה, את ההתרחשות, את המתח שנפרם באוויר, את הנשימה שהפכה כבדה יותר.
ידעתי שהוא ממש שם, קרוב כל כך, כמעט מתמזג בי.
אבל באותה נשימה גם ידעתי, הוא לא איתי.
הגוף שלו היה, החום, המשקל, המגע – הכול שם.
אבל אני הרגשתי שמשהו נעלם,
כאילו נלקחה ממני התחושה שחיפשתי כל הזמן הזה.
הייתה שם אהבה, הייתה נוכחות,
אבל לא היה את הרגע ההוא שאני צריך,
הרגע שבו הנשמה שלי מתאחדת עם שלו,
הרגע שבו אני נמס, לא מהחום אלא מההבנה שהוא שלי.
נשארתי שוכב כך,
שומע את פעימות ליבו מעליי,
מרגיש את חומו נרגע על עורי,
ובכל זאת – קר.
לא מהגוף, אלא מהנפש.
כי גם כשהוא שם,
יש בי מקום שהוא עוד לא הגיע אליו.
ביקשתי ממנו שיעשה לי דברים.
לא דרשתי, רק ביקשתי.
רציתי שיבין את השפה השקטה שלי, את הקריאה שבלב.
אבל הוא הביט בי כאילו לא יודע מה לעשות,
כאילו אני מוצר שהגיע בלי ספר הפעלה,
ואף אחד לא סיפר לו איך לגעת בי בלי לשבור.
והרגשתי, אני מקולקל.
שבור מבפנים.
כאילו כל מה שאני מבקש זה לא אהבה אלא תיקון שאף אחד לא יודע לבצע.
הוא ניסה, באמת ניסה,
אבל הידיים שלו רעדו מהלב שלו יותר משלי,
וכשניסיתי להרגיש, לא הצלחתי.
ובאותו רגע השריון חזר.
ההגנות שעליהן ויתרתי קודם התרוממו אחת אחת,
כמו חיילים שחוזרים לעמדות הקרב שלהם אחרי הפסקת אש קצרה מדי.
לא מתוך כעס, מתוך פחד.
רציתי להגן על עצמי מהאכזבה,
לכבוש אותה לפני שהיא תכבוש אותי.
שכבתי שם בשקט,
לא אמרתי מילה,
אבל בפנים כבר התרחקתי.
הוא עוד היה שם,
אבל אני כבר הייתי בדרך החוצה,
למקום שבו אף אחד לא נוגע,
ולא שואל מה באמת קרה.