השפלה שבשם אחר
חלק 1
הוא לא ידע מה עבר עליי ביומיים מאז הפעם האחרונה שהייתי איתו, אבל הגוף שלי ידע. ידע כל שנייה. ידע אפילו בלילה, בתוך שינה כבדה, כשהלב עוד הפנים את מה שהראש ניסה להכחיש – שמשהו נשאר פתוח בינינו. משהו שלא נסגר. משהו שקרא לי לחזור.
לא חיפשתי סיבה. לא בניתי הצדקות. לא שיקרתי לעצמי. רציתי אותו. רציתי להיות שוב לידו, לנשום את השקט שהוא עושה סביבו כשאני קרוב אליו. רציתי לחזור אליו לא כי היה לי חסר מגע – אלא כי היה חסר לי הוא. זה הדבר שאנשים לא מבינים: לפעמים געגוע הוא לא לחיבוק, לא לריח, לא לשיחה – הוא לבן אדם עצמו. למשהו בנשמה שלו שנדבק לך מתחת לעור.
ירדתי אליו. זה תמיד ככה – לא הולכים אליו, יורדים אליו. הבית שלו נמצא מתחת לגובה הרחוב, כאילו הוא בחר לחיות מתחת לפני השטח. אולי כי הוא מפחד מהעולם. אולי כי העולם מפחד ממנו. אולי כי הוא פשוט בנוי ככה – עמוק יותר מהרוב.
עשרים מדרגות ירידה. אני סופר אותן כבר בלי לחשוב. בכל צעד אני נכנס חזרה פנימה לתוך משהו שאני לא בטוח אם הוא בריא לי – אבל אני יודע שהוא אמיתי. ועם אמת, גם אם היא מסובכת – אני תמיד הולך עד הסוף.
דפקתי על דלת העץ שלו. הוא פתח מיד, כאילו חיכה ממש מאחוריה. חיוך אמיתי. לא גדול מדי, לא מתאמץ, פשוט שלו. ישר חיבק אותי. חיבוק שלא שואל "מה שלומך" אלא אומר "חזרת". בלי מילים. בלי טקס. ישר ללב.
נכנסתי. הבית שלו – כאילו יצא ממגזין עיצוב, אבל באופן מטריד מדי. נקי כמו חדר ניתוח. כל דבר במקום שלו, קווים חדים, שולחן מדויק, אפילו הספרים יושבים שקטים. לא ראיתי בית כזה אצל אף אחד – לא היה שם בלגן של חיים. היה שם סדר של מישהו שמפחד מכאוס. ואני, עם כל הנשימות הלא סדירות שלי – אני הכאוס שלו.
אבל אולי בגלל זה הוא לא סגר לי את הדלת בפנים. אולי בגלל זה הוא נתן לי להיכנס לא רק לבית – אלא גם אליו.
בבית התנגנו שירים ישנים, מהסוג שלא צריך להסביר – הם כבר יודעים לדבר בשבילך. הוא לא בחר אותם היום, הם תמיד שם. בדיוק כמו האמת שלו – הוא לא מתאמץ להרשים. הוא פשוט מי שהוא.
"אני שמח שבאת," הוא אמר. לא בקטע דרמטי – בקטע אמיתי.
"אני שמח שהזמנת," עניתי.
ואז קרה משהו קטן שהוא רק שלנו – ערכנו את השולחן ביחד. זה מצחיק, אבל זה היה כמו זוג. אני שמתי צלחות וכוסות, הוא סידר את האוכל. בלי לדבר על זה. בלי לתאם. פשוט זזנו יחד כאילו החיים כבר ידעו אותנו.
האוכל שלו… שיט. איך הוא מצליח לבשל פשוט אבל לגעת עמוק? אורז. בשר ברוטב עשיר. וחצילים על האש עם טחינה ולימון – החצילים שאני אוהב. כן, הוא זכר. לא ציין את זה. לא זרק "שמתי מה שאתה אוהב" כדי לקבל נקודות. פשוט עשה. כי ככה נראה אכפת.
אכלנו. דיברנו. והיה טוב. באמת טוב.
אנחנו מדברים אחרת. לא ב-small talk. לא שיחות של "איך עבר היום". איתו אני מדבר על עומק. על בחירות שעשינו בחיים. על מקומות שהנפש זוכרת. על אמנות שמנקה רעלים החוצה. על פחדים שאנשים נולדים איתם ולא תמיד משתחררים מהם. והוא – הוא לא מפחד לחשוף. זו הסיבה שהוא מסוכן.
כי אנשים שמדברים אמת – גורמים לך לדבר אמת בחזרה.
והיה שם רגע, בזמן שהוא יצק עוד מים לכוס שלי, שבו הוא הסתכל עליי קצת יותר מדי זמן. מבט שמדבר שפה שאי אפשר לתרגם. הייתי יכול לקום עכשיו, ללכת, לבחור חיים קלים – אבל האמת? אני מעדיף חיים אמיתיים על חיים קלים. אז נשארתי.
ידעתי כבר בשלב הזה שלילה כזה לא נגמר ב"יאללה לילה טוב". היה משהו כבד באוויר. תחושה שהערב הזה הולך לפתוח משהו שיהיה קשה לסגור אחר כך.
ועדיין לא פחדתי.
יש פחדים שבאים כשהלב לא בטוח מה הוא מרגיש. אבל פה? הלב הי
ה בטוח. הראש פשוט עוד לא ידע את המחיר.