החוויות שלי כסאב ובתחושות.

חלק 2 מתוך 4 – החיבור שהפחיד אותי יותר מהמרחק

הוא אסף את הצלחות מהשולחן אחרי שאכלנו, ואני קמתי לעזור לו, אבל לא באמת רציתי שהוא ייגע בכלים עכשיו. הרגשתי שזה לא הזמן לסדר. לא רציתי לסגור את הערב הזה מהר. הסתכלתי עליו ושמתי יד על הכתף שלו.

״תשאיר את זה. אני אפנה.״

״אני אשטוף—״

״אמרתי אפנה. לא לשטוף. רק לפנות. שב רגע.״

המילים יצאו ממני לא כבקשה אלא כהוראה רגועה. לא צעקתי, לא דחפתי – אבל הובלתי. והוא… הוא נתן לי.

וזה מה שמסוכן בינינו – הוא אינו "כנוע", ואני לא "שולט", אבל יש בינינו זרם בלתי מוסבר שזז לבד. משל אחד מוביל לפעמים, ואחריו השני – לא בכוח. באינטואיציה.

אספתי את הכלים ושמתי אותם בכיור. לא שטפתי כלום בכוונה. השארתי את הכיור לא מסודר. וזה שיגע אותו. ראיתי איך האצבעות שלו טפחו פעמיים על הברך שלו, איך הוא כמעט קם כדי לגמור את העבודה בעצמו – אבל עצר. כי כיבד את מה שביקשתי.

ובעצם – כיבד אותי.

חזרתי והתיישבתי מולו. הוא הסתכל עליי אחרת. כבר לא כאילו אני אורח – אלא כאילו אני חלק מהלילה הזה, חלק ממנו. היה שם משהו שזז בינינו בדיוק ברגע הזה. משהו שלא היה קשור לאוכל או לכלים. זה קרה כשהוא נתן לי מקום.

המוזיקה ברקע ירדה לשיר שקט מדי. מסוג השירים שנוגעים בעצב עמוק שאתה לא רוצה לפתוח. אבל איתו – לא ברחתי מזה. להיפך. נשענתי לתוך זה.

הוא הביט בי. הבטתי בו. שום דבר לא נאמר – והכול היה ברור.

״למה אתה מסוכן לי?״ הוא שאל פתאום, ברוגע.

״אני?״ חייכתי. ״דווקא אתה הסכנה המושלמת. אתה נוגע בשקט—שזה הרבה יותר מסוכן ממי שעושה רעש.״

הוא חייך. כי הוא יודע. כי הוא שקט. כי הוא מהאנשים שלא מדברים הרבה – ודווקא הם אומרים את הדברים הכי חודרים.

״אתה יודע מה הבעיה שלך?״ הוא שאל.

״יש רק אחת?״

״אתה מרגיש עמוק מדי.״

״וזה רע?״

״זה הופך אותך לפגיע.״

״זה הופך אותי חי.״

ואז פשוט קרה מה שהיה ברור שיקרה. לא היו תיאטרון, לא פסנתר דרמטי שנכנס ברקע. רק שני אנשים שנמשכו אחד אל השני – נקי. לא מהתחת, לא מיצר – מהלב.

הוא נעמד. אני נעמדתי אחריו. לא היה צריך מגע כדי להתחיל מגע – האויר בינינו כבר בער. הוא עמד חצי צעד ממני, ואני יכולתי להרגיש את החום שלו דרך החולצה.

היינו קרובים מספיק כדי להרגיש – ורחוקים מספיק כדי עדיין לבחור.

הוא לא שאל. אני לא ביקשתי. לא הייתה הובלה. לא היה ניסיון לשלוט. זו הייתה התמסרות סימטרית. ואז פשוט… נפלנו לתוך זה.

והמגע הראש

ון? הוא היה כל כך עדין, שהוא היה כמו פיצוץ.