חלק 3 מתוך 4 – הגוף התחיל להגיד דברים שהפה פחד מהם
הוא עמד מולי קרוב, קרוב מדי בשביל להעמיד פנים שעוד אפשר לחזור אחורה. לא היה שם ריגוש זול, לא היה משחק של כוח – היה חיבור שאי אפשר להסביר. כזה שלא צועק, אלא שואף אותך פנימה בשקט עד שאתה כבר לא יודע איפה אתה נגמר והוא מתחיל.
העורף שלו היה חם מתחת לאצבעותיי. הנחתי עליו יד אחת וקירבתי אותו אליי, לאט. היה בזה משהו חשמלי – לא בגלל התשוקה, אלא כי זו הייתה נגיעה של אמת. הוא לא נסוג. לא ברח. הוא בעצמו התקרב עוד חצי צעד כאילו אמר בלי מילה אחת: אני כאן. קח אותי באמת או אל תיקח בכלל.
לא ידעתי מי יזם את המגע הראשון. לא היה "מי התחיל". זה פשוט קרה.
השפתיים שלנו רק נגעו אחת בשנייה לפני שהתנשקו באמת – וזה היה חזק יותר מכל נשיקה עמוקה שהייתה לי בעבר. כאילו לא התנשקנו – נפלנו פנימה.
הוא תפס לי את החולצה והרים אותה מעליי בתנועה אחת בטוחה, כאילו הוא יודע בדיוק מה הוא עושה בי. לא הייתה שם אלימות – הייתה החלטיות. והריגשה אותי ההבנה שהוא לא מפחד מהקרבה הזאת. להפך – הוא נולד ממנה.
נשענתי עליו. הרגשתי איך משהו בי נכנע, אבל לא מולו – מול עצמי. מול הדבר הזה שאני מכחיש שנים – שאני נמשך להתמסרות. שאני צריך אותה. שאני רוצה שמישהו ייקח ממני שליטה – ויראה לי שהוא יודע מה לעשות בי.
הוא הוריד אותי אל המיטה, ואני נשכבתי לא כי הייתי חלש – אלא כי בחרתי. נתתי לו אותי. כמו שאני. בלי מגן. בלי שריון.
העיניים שלו עברו עליי מלמעלה עד למטה, לא כדי לשפוט – כדי לזכור.
הוא הוריד את בגדי לאט, לא מתוך משחק מקדים, אלא מתוך רצון מלא להיות איתי עד הסוף. כל תנועה שלו הייתה בוגרת, חמה, אמיתית. גברית.
הוא לא דיבר. הוא לא היה צריך. הוא אמר הכול במגע.
הוא ירד לאורך הגוף שלי בנשיקות איטיות – לא כדי להדליק אותי, אלא כדי לקרוא אותי. להרגיש כל מ״מ בעור שלי, להבין מה אני צריך.
וכשהוא מצא את המקומות שבהם הגוף שלי רעד מתחתיו – הוא עצר שם לרגע. נגע עמוק יותר. נשך חזק יותר. כאילו אמר: זה אתה. זה אתה באמת.
לא חשבתי אפילו לשנייה לעצור אותו. לא הייתי צריך לשחק תפקיד. הייתי יכול להיות שם בלי להסתתר. זה מה שהיה הכי מסוכן בו – הוא לא החזיק לי את הגוף, הוא החזיק לי את האמת.
ברגע מסוים הוא הרים את הראש ממנו ונתן בי מבט שאני לא אשכח כל החיים – מבט של גבר שיודע שהוא נכנס עמוק מדי למקום שאין ממנו דרך חזרה. לא פחדתי. עשיתי צעד אחד נוסף לתוכו וקירבתי אותו אליי. לא ביקשתי. מסרתי את עצמי.
ידעתי מה אני רוצה. ידעתי מה אני צריך. ידעתי מה קורה לי איתו – והחלטתי לא לברוח ממנו הפעם.
זו לא הייתה רק תשוקה. זו הייתה כניעה מודעת. כזו שמתרחשת רק כשאתה יודע שמצאת מישהו שמחזיק אותך במקום שאחרים שברו.
ושם, באותו לילה, באותה מיטה – לא הייתי לבד.