חלק 4 מתוך 4 – האמת שתמיד מגיעה בסוף
כשנכנסתי אליו, זה לא היה רק פיזי. נכנסתי אליו באמת. החזקתי אותו מהאגן ומשךתי אותו אליי, והוא קיבל אותי בלי להתכווץ, בלי לברוח. הוא נשם לתוך זה, לתוך מה שקורה בינינו, לתוך מה שאנחנו כבר לא יכולים להגדיר במילים. זה לא היה סקס. זו הייתה זכות כניסה לנפש.
הייתי בתוכו. עמוק. לא רק בגוף—עמוק במקום שחי שם מתחת לחזה, בין הצלעות, המקום שחושש לאהוב באמת. הוא נתן לי להיות שם. נתן לי להוביל, אבל הוא זה שנתן לי את המקום להיות חופשי. והייתה שם קרבה כזאת שלא צריך לתאר אותה. היא הייתה אמיתית מדי.
היד שלי הייתה על הגב שלו. היד שלו חיפשה אותי לאחור, מחזיקה אותי קרוב יותר, כאילו אמר תישאר. וזה מה שעשיתי—נשארתי. נכנסתי יותר עמוק אל המקום שבו כבר אין מסכות. רק אמת.
ואז הוא אמר את זה.
בפעם הראשונה, לא הייתי בטוח. זה יצא ממנו כמו נשיפה, כמו מילה שלוקחת בעלות על רגע. הוא לחש שם. שם שלא שלי. לא אליי. לא איתי.
משכתי עוד תנועה אחת. ועוד אחת. אולי הייתי צריך לוודא. אולי קיוויתי שאני לא באמת שומע מה שאני שומע. אבל שמעתי. ידעתי.
נעצרתי. הגוף שלי עצר. הלב שלי צנח.
הוצאתי את עצמי מתוכו. לא זרקתי אותו. לא התפרצתי. פשוט עצרתי—בבת אחת.
הוא הסתובב אליי. העיניים שלו עכשיו כבר ידעו. הוא הבין. ראיתי את זה בעיניים שלו. הם חשפו הכל לפני שהוא בכלל הספיק להגיד מילה.
שאלתי שאלה אחת בלבד:
"איך קראת לי עכשיו?"
לא הייתה בה דרמה. היא לא נשמעה כמו התקפה. היא נשמעה כמו שאלה שמבקשת אישור לפני שהעולם נופל.
הוא אמר את השם. שוב. במודע. וזה היה גרוע יותר מהפעם הראשונה.
הלילה לא נשבר ברעש. הוא נשבר בשקט.
אמרתי לו: "אני חושב שכדאי שנפסיק. אני הולך להתקלח רגע."
לא ברחתי מהדלת. לא דרשתי הסברים. לא שיחקתי פגוע. פשוט שמרתי על הנשמה שלי שלא תתפרק מולו עכשיו.
נכנסתי למקלחת עירום, בלי לסגור דלת. המים נפלו עליי כבדים. החדר התכסה אדים, אבל בפנים שלי היה קר. הבנתי משהו חשוב—יש כאב שמחסל אותך מבפנים עוד לפני שהבנת מה בדיוק נשבר.
יצאתי מהמקלחת, התלבשתי. הוא לא התקרב. לא ניסה לדבר. אולי כי ידע שאין מה להציל ברגע כזה. לא בשיחות. לא במילים. זה רגע שאו שכותבים איתו אמת, או נשרפים ממנו.
ישבתי על הכורסה הלבנה בסלון—אותה אחת שכבר ישבתי בה פעם עירום, חשוף בפניו כמו שלא הייתי מול אף אחד שנים. עכשיו היא הרגישה אחרת. זרה. רחוקה. אזור אסון רגשי.
אמרתי בשקט:
"אתה יכול להכין לי כוס תה? אני צריך קצת זמן לבד."
הוא לא שאל כלום. לא ניסה לנחם. לא התחיל תירוצים. פשוט עמד, הכין תה, הניח אותו לידי והלך לחדר העבודה שלו.
לא כי הוא התעלם. לא כי הוא ויתר. אלא כי הוא הבין שאני צריך לנשום.
שתיתי תה. נשמתי. כעסתי. כאבתי. שתקתי.
לא כי אני חזק—אני פשוט לא זורק רגשות מהר. אני יודע לתת לבפנים שלי להילחם בעצמו, עד שהלב מחליט מה אמת.
בסוף קמתי והלכתי אליו. הוא ישב מול שולחן היצירה שלו, עושה את הדבר היחיד שתמיד הציל אותו—בורח לחומר, לצבע, לקו, כדי לא להתמודד עם מה שכואב בפנים.
נעמדתי מאחוריו. הוא הרגיש אותי אבל לא הסתובב.
שמתי יד אחת על הכתף שלו. הוא עצר. רק נשם.
התכופפתי אליו ונישקתי אותו בעדינות על הראש. לא מתוך סליחה. לא מתוך ויתור. אלא מתוך אמת.
אני לא מוחק לילות. אני לא מוחק אהבה—even כשהיא שורפת אותי.
הוא עצם עיניים ולחש:
"מיכאל… אני מצטער. באמת. רק אל תיעלם."
עמדתי שם כמה רגעים. ואז אמרתי בשקט:
"אני לא נעלם. אבל אני גם לא אותו אדם שהייתי לפני הערב הזה."
ולא היינו צריכים יותר מזה כדי להבין:
זה לא נגמר בינינו.
אבל מכאן—זה כבר לא משחק. לא חצי אמת. לא חצי אהבה.
מכאן
—או שנלך עד הסוף באמת, או שלא נלך בכלל.