פרק 1
הלילה היה דומם בצורה שהייתה כמעט מחשידה.
אני הולך בשביל הצר שמוביל אל האסם העתיק—שביל שאי אפשר למצוא אם לא יודעים שהוא שם.
העצים סוגרים מעליי תקרה שחורה-ירוקה, צללים נעים לפי רוח קלה, והלב שלי פועם בקצב רגוע מבחוץ, אבל בפנים… יש אש קטנה שלא נכבת.
זו הפעם הראשונה שלי כאן.
לא אמרו לי הרבה.
רק: תגיע מוקדם. תהיה מוכן. תציית.
כשהשביל נפתח אני נעצר נשימה אחת.
מולי—
אסם עשוי אבני ענק אפורות, שחוקות, מלאות סדקים עתיקים.
מבנה שנראה כמו משהו שהזמן שכח.
אבל הדלתות…
שתי דלתות לבנות, חדשות, עבות, יפות מדי.
הן בולטות כמו סוד שאתה לא בטוח אם כדאי לפתוח.
אני לוקח נשימה ודוחף אותן.
הן כבדות, זזות לאט, חושפות אולם גדול וחמים.
וברגע אחד אני מבין שלא אנחנו הראשונים.
האדון כבר מחכה בפנים.
הוא עומד במרכז החדר, כאילו המקום עצמו עומד סביבו.
גבוה, שקט, יציב, לבוש כהה.
עיניים שמסתכלות כאילו הן יודעות יותר ממה שהן מספרות.
המשרתים האחרים נכנסים אחרי.
חמישה בסך הכול—כולנו צעירים, לא מכירים, אבל המבט הראשון שבו אנחנו נעמדים בשורה קורה לבד, בלי פקודה.
האדון מדבר:
"ברוכים הבאים.
כולכם הגעתם לכאן למטרה אחת:
לשרת ולענג את האדונים שיגיעו."
אנחנו מקשיבים בלי לזוז.
הוא ממשיך:
"אבל לפני שתלמדו תפקיד…
אתם תשאירו מאחור את האדם שהגעתם איתו."
ואז הוא מרים יד ונותן את ההוראה הראשונה:
🩶 הטקס מתחיל – התפשטות בשלבים
"הורידו את החולצות."
הוא רוצה את זה מסודר, מדויק.
לא זורקים, לא משליכים.
"תפרמו לאט.
תסירו.
תקפלו—לאורך, לרוחב—הניחו בערימה."
אנחנו מבצעים.
שורה של חולצות מקופלות כטקס.
"הנעליים."
אנחנו מתכופפים.
"לא לבעוט. לשחרר שרוכים.
להצמיד זוג לזוג.
עקבים אחורה, אצבעות קדימה."
גם זה קורה בתיאום מושלם.
"עכשיו המכנסיים."
הורדה איטית.
קיפול מדויק.
הנחה יחד עם החולצה—ככה הוא רוצה.
"והתחתון."
יש שנייה של אוויר עבה.
אבל כולנו מבצעים.
מסירים.
מקפלים.
מניחים.
ואז—הוא פותח קופסה ומוציא ממנה חפצים קטנים.
פפיונים שחורים. חדשים.
אחד לכל אחד מאיתנו.
הוא ניגש, קושר אותם בעצמו.
כשהוא מגיע אליי, אני מרגיש את קצות האצבעות שלו מציירות קו קצר על הצוואר שלי בזמן שהוא מהדק אותו.
"עכשיו," הוא אומר,
"אתם כמו שנולדתם—
עירומים, נקיים, מוכנים."
אנחנו עומדים—
חמישה גברים
עירומים,
מכוסי פפיון שחור על הצוואר.
הוא מקיף אותנו, מביט בכל אחד—
אבל כשהוא מגיע אליי… הוא נעצר רגע ארוך יותר.
ואז הוא פונה לכולנו:
👑 חלוקת התפקידים
"אתם כולכם משרתים.
לכולכם אותה מטרה:
לענג, לשרת, להשביע כל צורך של האדונים."
נשימות קצרות בחדר.
ואז—הוא מצביע עליי.
"אבל אחד מכם חייב להיות האחראי."
אני לא ממצמץ.
"אתה."
הלב שלי נדרך.
"אתה תהיה רב-המשרתים."
הוא מתקרב אליי עוד צעד:
"לא כי אתה מעליהם—
אלא כי אתה תוודא שהכול קורה כמו שצריך.
שכל משרת עובד בתיאום.
שכל בקשה מתבצעת לפני שנאמרה."
ואז:
"ואם אחד מהם מפשל…"
הוא מניח שתי אצבעות על הפפיון שלי.
"אתה נענש במקומו."
המילים נכנסות לאט, עמוק.
לא כעונש—
ככבוד.
כמעמד.
כמבחן.
האדון מסיים:
"החל מהרגע הזה —
אתם משרתים.
ואתה…"
עיניו נעוצות בעיניי.
"אתה מוביל אותם."
הלילה רק התחיל.
אבל הדרך שלי…
הרבה יותר.