החוויות שלי כסאב ובתחושות.

פרק 2

ההתארגנות. הכניעה. ההצגה בפני האדונים. מבחן המגע. תחילת הלילה.

כשמינו אותי לרב־המשרתים, משהו בי התיישר מבפנים.

הנשימה נהייתה קצרה ומדויקת, והראש שלי התנקי מכל דבר שלא שייך לתפקיד.

לא הייתי יותר “אני”.

הייתי המשרת.

ארבעת המשרתים האחרים עמדו מאחוריי, מבולבלים, מחפשים כיוון.

אני ניגש אליהם בקול נמוך אך יציב:

"שורות. גב ישר. נשימה שקטה.

מכאן אנחנו גוף אחד."

הם מצייתים מיד.

החדר מקבל צורה.

שקט יורד כמו כיסוי עדין.

האדון שלנו מביט בנו מהצד,

עיניים שלו מאשרות שבחר בי מסיבה נכונה.

ואז —

הדלתות הלבנות נפתחות.

🖤 כניסת האדונים

בהתחלה זה צליל צעדים.

אחיד. בטוח.

כוח לא ממהר.

עשרים אדונים נכנסים לאולם.

כל אחד אחר —

בגובה, במבט, בנוכחות.

אבל כולם חולקים דבר אחד:

הם רגילים לכך שמישהו דואג להם.

אנחנו עומדים בשורה, ערומים פרט לפפיון השחור על צווארנו, ואני בראש.

האדון הראשי מציג אותנו:

"אלה המשרתים שישרתו אתכם הלילה."

משפט קצר.

חותמת עמוקה.

"תורידו מבט."

אנחנו מורידים כיחידה אחת.

זו לא השפלה.

זו משמעת.

ואז מתחיל מבחן האדונים.

🖤 מבחן המגע

האדונים מתקרבים אלינו.

לא בבחירה — בשקילה.

אדון ראשון עומד מולי,

מניח יד על הכתף שלי.

לא חזק, לא חלש —

בדיקה של גוף שמוכן לשירות.

אני נשאר יציב.

אדון שני מרים לי את הסנטר בשתי אצבעות,

עיניו עוברת עליי לאט,

כמו שקוראים שורה חשובה.

מאחוריי אני שומע משרת אחר נבחן:

משיכה קלה במפרק היד,

מגע על צד הגוף,

בדיקת יציבה.

אדון אחר מסדר את הפפיון שלי בתירוץ שקוף לגעת בצוואר.

האצבעות שלו קוראות אותי כמו ספר פתוח.

עוד אחד לוחש:

"הנה… הוא כבר מבין."

אדון גדול יותר מחליק יד על הצלעות שלי —

איטית, מדויקת —

כמו שהוא מרגיש את נשימתי מבפנים.

אחד האדונים מאחורי נותן מכה קלה על ירך של משרת אחר:

לא כעונש,

אלא כדי לראות תגובה.

המילים שלהם נוחתות בחדר כמו מגעים נוספים:

"יפה."

"הוא נשאר יציב."

"כך צריך."

אדון שעומד ממש מאחוריי מניח יד על הגב שלי,

מעביר אותה לאט לאורכו,

ולוחש:

"רב־המשרתים… אתה מבין את המקום שלך."

ואני מרגיש את זה.

לא כהשפלה.

כזהות.

הם לא בוחרים אותנו.

הם מוודאים שאנחנו מסוגלים לשמש אותם.

וכשכולם מסיימים,

האדון הראשי אומר:

"הבחינה הסתיימה."

החדר מתייצב.

🖤 תחילת הלילה – שירות ראשון

האדונים עוברים לאולם הגדול.

שולחן עץ כבד, נרות, כוסות, ריח יין עשיר.

זה הרגע שלי.

אני מסמן למשרתים שלי:

תנועה אחת קטנה ביד.

התחלנו.

אני מרים בקבוק יין,

מוזג לאדון הראשון.

היד שלו מונחת על הגב התחתון שלי —

בעלות שקטה.

אדון אחר מסדר את הפפיון שלי,

האצבעות שלו משתהות על הצוואר.

אחד לוחש:

"יפה…"

לא ברור אם לכוס או לי.

משרת מאחוריי מגיש קערה;

אדון מחזיק לו את הצוואר ומרים קלות את סנטרו.

שקט בחדר —

רק נשימות.

אדון נוסף מחליק אצבע על הזרוע שלי,

איטי, מדוד,

כמו טועם משהו לפני שהוא מחליט אם הוא רוצה עוד.

זה לא מגע גס.

זה לא מגע מיני בוטה.

זה מגע שנועד לבדוק…

איך אנחנו מגיבים.

איך אנחנו מתמסרים לתפקיד.

אני מרגיש את זה עמוק:

הם בוחנים לא את הגוף —

אלא את המשמעת.

את הרצון.

את ההקשבה.

האדון הראשי מתקרב אליי:

"תדאג שלא יחסר דבר הלילה.

תדאג שהמשרתים שלך מדויקים.

הלילה יהיה ארוך."

ואני מבין.

זה לא סתם שירות.

זה טקס.

זה עולם שלם.

אני מביט בכל האדונים סביב השולחן,

בכל המשרתים שעומדים ואני מוביל,

ואומר לעצמי בשקט:

"אני מוכן.

זה הולך להיות לילה ארוך… ואני שלך לכל אורכו."