הצחוק של החברים הדהד סביב המדורה. בקבוקי בירה נפתחו, שיחות קלילות התערבבו עם ריח של עשן ועץ שרוף. ניסיתי להשתלב, לחייך, להיות "אני" הרגיל. אבל בפנים – ידעתי שהוא שם. לא בחדר סגור, לא בין קירות – אלא כאן, תחת שמיים זרועי כוכבים.
המבט שלו לא צריך עיניים. מספיק צל שמתגנב מאחורי המילים, מספיק רעד קטן שעובר בי כשמישהו נוגע לי בכתף. אני יודע שזה הוא. והוא החליט.
בעוד החברים מתווכחים על מי מביא את הקפה, קולו חתך דרך הרעש – לא באוזני, אלא עמוק בתודעה:
“קום. עכשיו.”
הגוף שלי נדרך. החיוך על פני קפא, הלב שלי האיץ. התרחקתי מעט, מעבר לקו האור של המדורה, אל הצללים. ושם הוא חיכה. לא נראה – רק מורגש.
“חשבת שטיול ייתן לך חופש?” לגלג. “אין טיולים. אין חופש. יש רק אני.”
הוא הצמיד אותי לעץ הקרוב, הקליפה התחככה בגבי. ברכיו דחקו את רגליי לצדדים, והצינה התערבבה עם חום נשימתו.
ואז – אחיזתו התהדקה. ידיו הבלתי נראות ירדו אל גופי, אל הבגדים שעטפו אותי. תנועה אחר תנועה – חולצה נקרעה ממני, מכנסיים נמשכו מטה, תחתון נזרק.
בתוך שניות – נשארתי עירום לחלוטין, מוצמד אל העץ, חסר כל מגן.
הפגיעות הייתה מוחלטת. הרוח הקרה ליטפה את עורי החשוף, והבושה נמהלה ברעד מענג של הכניעה.
“גם כאן,” הוא לחש. “גם ליד כולם – אתה שייך לי.”
ואז – צעדים. מישהו התקרב. מתוך הצללים הופיע טום.
טום – החבר הכי קרוב שלי – עמד שם, מופתע. שיערו החום הכהה הדגיש את עורו הבהיר, ובחזהו פס דק של שער ירד מטה, מצייר שביל צר שנעלם אל מתחת לתחתוניו. עיניו הרחבות נצמדו אליי – חשוף, רועד, עירום לגמרי.
“מיכאל?..” הוא לחש, כאילו לא האמין.
המבט שלו ירד לאט, ולא נעצר בפניי. הוא גלש מטה – אל גופי החשוף, אל המפשעה שלי. שם הוא נתקע, ארוך מדי, שקט מדי, מבט שלא השאיר מקום לספק.
ואז הגיע הקול – חד וחותך:
“תענג אותו.”
הרגליים שלי רעדו, כל שריר בי ניסה להתנגד – אבל הפקודה הייתה חזקה ממני.
צנחתי על ברכיי מול טום.
האדמה הקרה חודרת דרך עור ברכיי, האבנים הקטנות שורטות, אבל כל כולי מרגיש רק את החום היוצא ממנו. כשהרמתי לרגע את ראשי, ראיתי את חזהו החשוף עולה ויורד במהירות, עורו הבהיר מתוח, והשביל הדק של השיער ירד אל מתחת לתחתוניו – שם הבליטה הלכה ותפחה מול עיניי, בקצב נשימותיו.
ואז – ידו.
טום הושיט את ידו באטיות, מהוסס, ואז הניח אותה על ראשי. היד רעדה, אבל היא לא זזה. להיפך – היא נשארה שם, לוחצת בעדינות, קובעת אותי בדיוק במקום.
כל שנייה נוספת תחת היד הזו הייתה ערבוב מסוכן של בלבול ושליטה. הוא לא אמר מילה, אבל עצם המגע שלו בי הפך אותו לשותף, גם אם לא ביקש.
נשימתו נשפכה עליי, כבדה, חמה, קרובה מדי. הריח שלו עטף אותי – עשן, זיעה, גוף גברי חי. כל חושיי התמזגו בתחושה הזו, עד שלא ידעתי אם אני פועל מתוך רצון או רק מתוך הפקודה.
העיניים שלי נפקחו לרגע. פגשתי את שלו – ולראשונה לא היה בהן רק בלבול. היה שם ניצוץ אחר, אסור, כמעט רעב.
היד על ראשי רעדה – אבל לא הרפתה.
העולם הצטמצם לנקודה אחת: אני על ברכיי, עירום, הוא מעליי, והאדון שלי לוחש בי: תמשיך. תענג אותו.
היד שלו נשארה שם עד שזה נגמר. נשימותיו נקטעו, התפרצו.
ולא עבר הרבה זמן – עד שהרגשתי נוזל חם זורם במורד גרוני, בטעם מתוק, טעם מלא טום – חברי הטוב ביותר, עטוף כולו ברגע אחד אסור.
גופי רעד. זו לא הייתה רק תחושה פיזית – זו הייתה חותם. סימן שלא אוכל למחוק.
אני הייתי שם על ברכיי, והוא מעליי, אבל הצל שמעל שנינו היה של האדון שלי.
השתיקה בינינו הייתה כבדה. טום פתח את פיו כאילו רוצה לומר משהו, אבל המילים לא יצאו.
הלב שלי הלם, הראש שלי רעם בצעקות אילמות.
לפני שטום הספיק להשלים משפט, התרוממתי. המילה היחידה שנפלטה ממני הייתה:
“סליחה.”
וברחתי.
רגליי דהרו לתוך הלילה, הרחק מהמדורה ומהצללים. נשימותיי היו חדות, מתנגשות זו בזו. לא הסתכלתי אחורה.
אבל בתוך הראש – הקול של האדון עדיין היה שם, קר וחותך:
“אין לאן לברוח. גם כשתברח – אתה שלי.”