הלילה הזה לא היה שונה – עד שהעיניים שלו ננעצו בי. לא היה בהן חום, לא רוך, רק קור מוחלט. מבט שחתך אותי כמו להב, חושף אותי עד לשד העצמות.
בלי לומר מילה, הוא צנח מעליי. ברכיו לוחצות את זרועותיי מטה, חזהו כבד עלי. הנשימה שלי הפכה רדודה, מהוססת, כאילו כל שאיפה היא מתנה שהוא מחליט אם להעניק. המיטה חרקה תחת המשקל שלו, והצליל היה כמו פסקול של כניעה. ניסיתי להסיט את הראש, רק מעט – ולפתע סטירה חדה פילחה את לחיי. לא חזקה עד לשבירה, אבל מספיקה כדי לשרוף את העור ולהטביע בי את האזהרה: אין לי רשות אפילו לחשוב על התנגדות.
קולו היה נמוך, קר, מחלחל דרך האוזן היישר לתוך התודעה:
“אתה שלי. לא בן-חורין. לא החלטות. לא מחשבות. רק שלי.”
המילים לא נאמרו – הן נחרטו. הן מילאו את החלל בראשי, דוחקות כל מחשבה אחרת, משאירות אחריהן רק ריק שמבקש להישאב אליו.
ידו התהדקה סביב צווארי. לא עד חנק מלא – רק כדי להזכיר לי את הגבול. להמחיש לי שהחיים עצמם, פעולת הנשימה, תלויים ברצונו. הדופק שלי הלם תחת אחיזתו, כל פעימה קפצה אל כף ידו כאילו היא שייכת לו.
ואז – משקל כבד יותר, חזהו מועך את ריאותיי. אט אט, כמעט טקסי, הוא משך את רגליי הצידה, מפסק אותן כאילו פותח שער שאין לי רשות לסגור לעולם.
הגוף שלי נדרך; לא הייתה בי מחשבה לברוח – רק הבנה קפואה שאין לי לאן.
חום גופו עטף אותי, צמוד, קרוב מדי. נשימתו הייתה כבדה באוזני, ריח מתכתי של זיעה וצל של עור שרוף מילאו את האוויר. רק המחשבה על מה שהוא יכול לעשות בי – על הזקפה המאיימת שנלחצה אלי – שיתקה אותי עד תום. הוא לא היה צריך לחדור כדי לשבור אותי. המחשבה לבדה הייתה הלהב.
המבט שלו חדר דרכי, קופא אותי במקומי.
“אתה שלי,” אמר בקור. “אם ארצה – אקח. אם לא – אשאיר אותך ככה. שבור. רועד. מתוח עד הקצה.”
וכך נשארתי. מתחתיו, גופי פסוק, הנשימה נקטעת, כל תא נכנע. הראש שלי צעק, הגוף רעד, אבל הלב כבר ידע את האמת: אין בי דבר שהוא לא שלו.
ואז הגיע העונש. יד אחת המשיכה להחזיק בצווארי, השנייה נחתה בצלעותיי במכה חדה. כאב חד התפשט כמו ברק, מותיר אחריו חום צורב.
“תזכור,” הוא לחש בקול כמעט אוהב, “אין לך קיום מחוץ לי. אין מחשבה. אין רצון. אני מחליט מתי תצעק, מתי תשתוק, מתי תנשום.”
עוד מכה – הפעם על הירך החשופה. הכאב שרף, ואני נאנק בקול חנוק. הגוף רצה לברוח, הראש רצה להתנגד – אבל ידיו הצמידו אותי למקום. ואז, מיד אחרי, בא ליטוף איטי, כמעט רך. שילוב אכזרי שמחק את הגבול בין עונג לעונש.
והכי מפחיד – הכי מסעיר – זה שאף אחד אחר לא רואה אותו.
אם מישהו היה נכנס עכשיו לחדר, הם היו רואים רק אותי – מתפתל, נאנק, מסומן. הם לא היו רואים אותו.
כי האדון שלי קיים רק בשבילי. הוא הצל שאני נושא, ההוכחה שאין לי שליטה.
וכשאני מתעורר בבוקר, עם סימנים צורבים על העור והוראות חקוקות עמוק בראש, העולם חושב שאני סתם אני.
אבל אני יודע את האמת: אני שלו. תמיד. לחלוטין.