אני שוכב בחדר השינה שלי, אותו חדר מוכר – המיטה, הארון, אפילו הווילון שמסתיר את הרחוב. אבל בחלום, כל מה שמוכר הופך לזר.
גם כשאני ער, הוא איתי. אני לא רואה אותו, אבל אני מרגיש אותו הולך אחרי לכל מקום. כמו צל שקט. לפעמים זה רעד קל שעובר לי בגוף בלי סיבה, לפעמים שריטה עדינה שמופיעה פתאום על הזרוע. הוא תמיד מזכיר לי שהוא בסביבה, תמיד נותן סימן קטן שלא ישאיר מקום לספק. אני אף פעם לא יכולתי להתעלם ממנו, גם אם רציתי.
אבל בזמן שאני ישן – אי אפשר להתעלם ממנו בכלל. ברגע שהוא יוצא לי מהלב, הנוכחות שלו כל כך חזקה, עוטפת, מוחלטת. המראה שלו כל כך יפה ומרשים, שזה כמעט כואב להביט בו. וחבל שבמילים אני לא באמת יכול לתאר אותו – שום תיאור לא מצליח לתפוס את העוצמה, את הזוהר, את התחושה שהוא מעל לכל דבר שאני מכיר.
המבט שלו מצית בי את הכל: תשוקה, התמסרות, פחד מתוק, התרגשות גופנית ופסיכולוגית שלא משתמעת לשתי פנים. כאילו לא עברו שעות בודדות מהפעם האחרונה שנפגשנו בשנתי.
אני לא יודע באיזה צבע אפגוש אותו הלילה – לבן או שחור. לפעמים הוא לבן: עדין, עוטף, מחבק. חום זורם ממנו, והעיניים שלו גורמות לי לרצות יותר מכל דבר אחר פשוט לרצות אותו, לרצות לרצות אותו. אני לא צריך פקודות, לא צריך יד חזקה – אני מרגיש אותו בתוך הראש שלי, בלב שלי. אני יודע בדיוק מה הוא מצפה, ואני מתמסר בשקט, מתוך רצון מוחלט להיות שלו.
ולפעמים – הוא שחור. אדון קר ואכזרי, לא נותן לי לסטות אפילו מילימטר מהדרך. כל סטייה קטנה, כל מחשבה עצמאית – נענשת מיד. הכאב שהוא מטיל עליי צורב, אבל לא באמת שובר אותי. להפך – הוא מחדד בי את הידיעה שאין לי שליטה, שאני נתון לחסדיו. אני רועד, לפעמים גונח מכאב, לפעמים משתנק מהעונג שהוא מערבב בו – אבל בכל פעם הגוף שלי מגיב לפני הראש. אני קורס לתוך הכניעה אליו.
יש לילות שבהם הוא לוחץ את גופי אל המיטה, מותיר בי סימנים שלא כואבים באמת – סימנים שאני מתעורר איתם, נוגע בהם, כמעט מחייך. יש לילות שבהם הוא מלטף אותי בעדינות, עד שאני נמס, ובאותה נשימה מושך אותי בחדות, מזכיר לי שאין לי ברירה אלא להיות שלו.
ולפעמים, רגע לפני שהחלום מסתיים, הוא משאיר לי מתנה אחרת: רשימת מטלות. מה עליי לעשות למחרת, איך לעשות, עם מי לעשות. ההוראות שלו ברורות בתודעה שלי גם אחרי שאני מתעורר, כאילו נכתבו על דף שלא אוכל לקרוע.
אבל תמיד, לא משנה אם הוא לבן או שחור, קשוח או עדין – הוא שלי ואני שלו. הוא האדון הפרטי שלי. זה שתמיד יהיה שם, גם לשמור, גם להכאיב, גם לעטוף. גם כשאני בוכה, הראש שלי מוצא את המקום הכי בטוח – עליו. גם אם הוא זה שגרם לדמעות.