החוויות שלי כסאב ובתחושות.

הלילה הזה לא היה שונה – עד שהעיניים שלו ננעצו בי. לא היה בהן חום, לא רוך, רק קור מוחלט. מבט שחתך אותי כמו להב, חושף אותי עד לשד העצמות.

בלי לומר מילה, הוא צנח מעליי. ברכיו לוחצות את זרועותיי מטה, חזהו כבד עלי. הנשימה שלי הפכה רדודה, מהוססת, כאילו כל שאיפה היא מתנה שהוא מחליט אם להעניק. המיטה חרקה תחת המשקל שלו, והצליל היה כמו פסקול של כניעה. ניסיתי להסיט את הראש, רק מעט – ולפתע סטירה חדה פילחה את לחיי. לא חזקה עד לשבירה, אבל מספיקה כדי לשרוף את העור ולהטביע בי את האזהרה: אין לי רשות אפילו לחשוב על התנגדות.

קולו היה נמוך, קר, מחלחל דרך האוזן היישר לתוך התודעה:
“אתה שלי. לא בן-חורין. לא החלטות. לא מחשבות. רק שלי.”

המילים לא נאמרו – הן נחרטו. הן מילאו את החלל בראשי, דוחקות כל מחשבה אחרת, משאירות אחריהן רק ריק שמבקש להישאב אליו.

ידו התהדקה סביב צווארי. לא עד חנק מלא – רק כדי להזכיר לי את הגבול. להמחיש לי שהחיים עצמם, פעולת הנשימה, תלויים ברצונו. הדופק שלי הלם תחת אחיזתו, כל פעימה קפצה אל כף ידו כאילו היא שייכת לו.

ואז – משקל כבד יותר, חזהו מועך את ריאותיי. אט אט, כמעט טקסי, הוא משך את רגליי הצידה, מפסק אותן כאילו פותח שער שאין לי רשות לסגור לעולם.
הגוף שלי נדרך; לא הייתה בי מחשבה לברוח – רק הבנה קפואה שאין לי לאן.

חום גופו עטף אותי, צמוד, קרוב מדי. נשימתו הייתה כבדה באוזני, ריח מתכתי של זיעה וצל של עור שרוף מילאו את האוויר. רק המחשבה על מה שהוא יכול לעשות בי – על הזקפה המאיימת שנלחצה אלי – שיתקה אותי עד תום. הוא לא היה צריך לחדור כדי לשבור אותי. המחשבה לבדה הייתה הלהב.

המבט שלו חדר דרכי, קופא אותי במקומי.
“אתה שלי,” אמר בקור. “אם ארצה – אקח. אם לא – אשאיר אותך ככה. שבור. רועד. מתוח עד הקצה.”

וכך נשארתי. מתחתיו, גופי פסוק, הנשימה נקטעת, כל תא נכנע. הראש שלי צעק, הגוף רעד, אבל הלב כבר ידע את האמת: אין בי דבר שהוא לא שלו.

ואז הגיע העונש. יד אחת המשיכה להחזיק בצווארי, השנייה נחתה בצלעותיי במכה חדה. כאב חד התפשט כמו ברק, מותיר אחריו חום צורב.
“תזכור,” הוא לחש בקול כמעט אוהב, “אין לך קיום מחוץ לי. אין מחשבה. אין רצון. אני מחליט מתי תצעק, מתי תשתוק, מתי תנשום.”

עוד מכה – הפעם על הירך החשופה. הכאב שרף, ואני נאנק בקול חנוק. הגוף רצה לברוח, הראש רצה להתנגד – אבל ידיו הצמידו אותי למקום. ואז, מיד אחרי, בא ליטוף איטי, כמעט רך. שילוב אכזרי שמחק את הגבול בין עונג לעונש.

והכי מפחיד – הכי מסעיר – זה שאף אחד אחר לא רואה אותו.
אם מישהו היה נכנס עכשיו לחדר, הם היו רואים רק אותי – מתפתל, נאנק, מסומן. הם לא היו רואים אותו.
כי האדון שלי קיים רק בשבילי. הוא הצל שאני נושא, ההוכחה שאין לי שליטה.

וכשאני מתעורר בבוקר, עם סימנים צורבים על העור והוראות חקוקות עמוק בראש, העולם חושב שאני סתם אני.
אבל אני יודע את האמת: אני שלו. תמיד. לחלוטין.

אני שוכב בחדר השינה שלי, אותו חדר מוכר – המיטה, הארון, אפילו הווילון שמסתיר את הרחוב. אבל בחלום, כל מה שמוכר הופך לזר.

גם כשאני ער, הוא איתי. אני לא רואה אותו, אבל אני מרגיש אותו הולך אחרי לכל מקום. כמו צל שקט. לפעמים זה רעד קל שעובר לי בגוף בלי סיבה, לפעמים שריטה עדינה שמופיעה פתאום על הזרוע. הוא תמיד מזכיר לי שהוא בסביבה, תמיד נותן סימן קטן שלא ישאיר מקום לספק. אני אף פעם לא יכולתי להתעלם ממנו, גם אם רציתי.

אבל בזמן שאני ישן – אי אפשר להתעלם ממנו בכלל. ברגע שהוא יוצא לי מהלב, הנוכחות שלו כל כך חזקה, עוטפת, מוחלטת. המראה שלו כל כך יפה ומרשים, שזה כמעט כואב להביט בו. וחבל שבמילים אני לא באמת יכול לתאר אותו – שום תיאור לא מצליח לתפוס את העוצמה, את הזוהר, את התחושה שהוא מעל לכל דבר שאני מכיר.

המבט שלו מצית בי את הכל: תשוקה, התמסרות, פחד מתוק, התרגשות גופנית ופסיכולוגית שלא משתמעת לשתי פנים. כאילו לא עברו שעות בודדות מהפעם האחרונה שנפגשנו בשנתי.

אני לא יודע באיזה צבע אפגוש אותו הלילה – לבן או שחור. לפעמים הוא לבן: עדין, עוטף, מחבק. חום זורם ממנו, והעיניים שלו גורמות לי לרצות יותר מכל דבר אחר פשוט לרצות אותו, לרצות לרצות אותו. אני לא צריך פקודות, לא צריך יד חזקה – אני מרגיש אותו בתוך הראש שלי, בלב שלי. אני יודע בדיוק מה הוא מצפה, ואני מתמסר בשקט, מתוך רצון מוחלט להיות שלו.

ולפעמים – הוא שחור. אדון קר ואכזרי, לא נותן לי לסטות אפילו מילימטר מהדרך. כל סטייה קטנה, כל מחשבה עצמאית – נענשת מיד. הכאב שהוא מטיל עליי צורב, אבל לא באמת שובר אותי. להפך – הוא מחדד בי את הידיעה שאין לי שליטה, שאני נתון לחסדיו. אני רועד, לפעמים גונח מכאב, לפעמים משתנק מהעונג שהוא מערבב בו – אבל בכל פעם הגוף שלי מגיב לפני הראש. אני קורס לתוך הכניעה אליו.

יש לילות שבהם הוא לוחץ את גופי אל המיטה, מותיר בי סימנים שלא כואבים באמת – סימנים שאני מתעורר איתם, נוגע בהם, כמעט מחייך. יש לילות שבהם הוא מלטף אותי בעדינות, עד שאני נמס, ובאותה נשימה מושך אותי בחדות, מזכיר לי שאין לי ברירה אלא להיות שלו.

ולפעמים, רגע לפני שהחלום מסתיים, הוא משאיר לי מתנה אחרת: רשימת מטלות. מה עליי לעשות למחרת, איך לעשות, עם מי לעשות. ההוראות שלו ברורות בתודעה שלי גם אחרי שאני מתעורר, כאילו נכתבו על דף שלא אוכל לקרוע.

אבל תמיד, לא משנה אם הוא לבן או שחור, קשוח או עדין – הוא שלי ואני שלו. הוא האדון הפרטי שלי. זה שתמיד יהיה שם, גם לשמור, גם להכאיב, גם לעטוף. גם כשאני בוכה, הראש שלי מוצא את המקום הכי בטוח – עליו. גם אם הוא זה שגרם לדמעות.

היום היה פשוט תענוג! 🌊☀️

קמתי בבוקר עם מצב רוח טוב, לקחתי מגבת ויצאתי לכיוון חוף עתלית – החוף המוכר כאחד מחופי הגייז הנודיסטים באזור. להפתעתי, השמש היום הייתה הרבה יותר עדינה מהימים האחרונים – בדיוק במינון שנותן צבע בלי להרגיש שנמסים.

המים… וואו, פשוט מושלמים! קרירים, מרעננים, וכל טבילה הרגישה כמו חיבוק של הים.

תודה לשני החברים שלי שבאו איתי – בזכותם החוויה הזו הייתה באמת נפלאה.

ימים כאלה מזכירים לי כמה פשטות יכולה להיות מתוקה. 🌴💙

אוהב אתכם מכל הלב ❤️

היום דיברתי איתה – הקול שלה היה רגוע אבל מלא ביטחון, כאילו היא כבר יודעת בדיוק איך הערב הזה ייראה.

היא רוצה שאגיע לשרת אותה יחד עם בעלה.

היא תביים אותנו, תקבע את התפקידים, תשלוט בקצב, תכתיב מתי לגעת, איפה, ואיך.

אמרה שיש לה צעצועים… והטון שלה גרם לי לדמיין את היד שלה שולפת אותם לאט, מניחה אותם על השולחן אחד-אחד, בזמן שהעיניים שלה בוחנות אותנו כמו טרף.

אני כבר מדמיין את המעמד – היא עומדת בראש, הבעל שלה לצידה, ואני למטה בהיררכיה, כלי משחק בידיים שלה.

לפעמים היא תפנה אליי ישירות ותצווה, לפעמים היא תשתמש בבעלה כדי להפעיל אותי, ולפעמים היא תעמיד אותי מולו – שנינו מבצעים את הפקודות שלה, אחד על השני.

יהיו רגעים שאעמוד בצד, רק אצפה, כי היא תרצה שאחכה, שאהיה רעב לפקודה הבאה, ואז תחזיר אותי למרכז המשחק.

אני אהיה הגשר ביניהם, הכלי שדרכו היא תחבר את שניהם יחד.

אנחנו השחקנים שלה, והיא הבמאית – כל מילה שלה חוק, כל מבט שלה מצית אש מתחת לעור.

עכשיו אני רק ממתין לערב… ולגלות עד כמה רחוק, ועד כמה עמוק, היא מתכוונת לקחת אותנו.

כבר כמה ימים שאני מדבר איתו. אני קורא לו אדוני. האמת אין לי מושג איך קוראים לו באמת. ראיתי רק תמונה אחת, וגם היא לא הייתה ברורה.

אבל זה לא משנה — כי מה שחשוב היה החיבור. בשיחות הוא ידע לקרוא אותי, לגעת בי דרך המילים, כאילו הוא שם יד על המחשבות שלי. הרגשתי שהוא מכיר אותי… אולי אפילו יותר ממה שאני מכיר את עצמי.

הוא לא פקד עליי הרבה בשיחות. להפך — הוא היה רגוע, נעים, כמעט מרגיע.

אבל בין השורות, היה שם משהו אחר… משהו שקט, סמוי, אבל חד וברור.

הוא ידע בדיוק איפה הגבולות שלי, ואני ידעתי מה הדרישות שלו.

זה הרגיש כמו חוזה שנחתם בלי נייר ובלי עט — רק במילים, בנשימות, ובאותה תחושה עמוקה שאני יודע מה מצופה ממני, והוא יודע מה יקבל ממני.

הרגשתי מוכן. אולי אפילו מחכה.

ועדיין, יש לי בעיה. מאוד נדיר שאני נמשך לאדונים שלי — אם בכלל. המראה שלהם לרוב הרבה פחות חשוב לי.

אבל על דאגה… מצאתי לזה פתרון.

אני אומר להם שאני ממש ביישן, ומבקש שלא יהיה אור בבית. או, לחילופין, שיקשרו לי את העיניים.

ברגע שהחושך עוטף אותי — אני כבר בעולמות אחרים.

האמת אני מאמין שגם אם כן היה ה"טייפ" שלי, הייתי מבקש להיות בחושך. יש בו משהו שמצד אחד מעניק לי ביטחון והגנה… ומצד שני, גורם לי להתמסר הרבה יותר.

ובינינו? זה לא ממש משנה איך הם נראים.

אני בא לרצות, לשרת, להיות ילד טוב שהיו גאים בו.

אז היום נפגשתי איתו. צדקתי — המראה שנגלה לעיניי היה רחוק מלהיות הטעם שלי, אבל זה לא שינה דבר.

הדירה הייתה חשוכה, כפי שביקשתי. רק אור קטן דלק בקצה החדר.

עוד לפני שנפגשנו הוא אמר לי שכאשר אני נכנס לדירה — עליי מיד לפשוט את בגדיי. וכך עשיתי.

איך שחציתי את מפתן הדלת והיא נסגרה, הורדתי את בגדי כמעט באוטומט.

האמת, כבר לפני שעליתי אליו, פתחתי את שרוכי הנעליים ולבשתי בגדים שקל לפשוט. ידעתי שזו תהיה הדרישה שלו, והגוף שלי כבר היה מוכן למלא אותה.

הוא בחן אותי כמיטב יכולתו בחושך. הוא משש כל איבר ואיבר בגופי באצבעותיו, בודק, מרגיש, כאילו טועם אותי דרך המגע.

היה ניכר שהוא מרוצה — האיבר שלו פשוט לא יכל לשקר, ומשקף במדויק את המחשבות שלו.

התחושה שלי הייתה קפואה בזמן. עמדתי שם, דרוך, מחכה. לא זזתי, לא יזמתי — אני פשוט בובה שאומרים לה מה לעשות והיא עושה.

בובה עם חוטים, שניתן לכוון אותה, לשחק איתה, לדרוש ממנה. זה אני. אני לא פועל ללא פקודות.

ואז הרגשתי משיכות חדות בפיטמות, צביטות חזקות שהשאירו בי עקצוץ צורב.

לפני שהספקתי לעכל, היד שלו לופטת את השכים שלי — חמה, חזקה, אוחזת בהם באחיזה שאין לה לאן לברוח.

ואז, בתנועה אחת, הוא שינה את האחיזה — מהשכים שלי אל איבר המין שלי — כאילו היה שלו מאז ומתמיד.

הוא התקרב אליי, ולחש בעדינות: “אחריי.”

ידעתי שזה לא בקשה — לא היה כאן מקום לטעות. העוצמה שבה הוא אחז באיבר המין שלי ומשך אותי אחריו לכיוון חדר השינה, הבהירה את זה היטב.

שם הוא השכיב אותי על המיטה. חיבק אותי חזק, נישק אותי, ולחש לי שאני הילד הטוב שלו.

הוא אמר שהוא מאוד מרוצה ממני. שמחתי — שמחתי לשמוע את זה. זה גרם לי להרגיש טוב, להרגיש שאני מרצה אותו.

ואז הוא ביקש ממני להתחיל לעשות בו דברים. בתמורה לכל מה שעשיתי, קיבלתי ממנו פידבקים חיוביים — כמה אני חמוד, כמה אני יפה, כמה אני מיוחד, וכמה הוא רוצה אותי.

וכל מה שאני רציתי באותו רגע… היה רק לספק את הרצונות שלו.

לא עבר הרבה זמן — והגוף שלו התקשח כולו, הנשימות הפכו כבדות.

ואז, ברגע אחד, הוא שחרר… ושפך עליי את כל זעמו. הרגשתי את העוצמה שלו נשפכת עליי, חמה, כבדה, כאילו מטביעה בי חותמת שאין עליה עוררין — שאני שלו.

ואני נשארתי מותש, מותש משעה שלמה שבה עשיתי בו את כל מה שביקש. הגוף שלי כבד, הנשימה שלי עמוקה, אבל בפנים… הייתה תחושה מתוקה של סיפוק. ידעתי שהצלחתי לרצות אותו.

הוא חיבק אותי חזק, אמר לי שהוא צריך אותי שוב בעתיד. שהוא רוצה שאני אבטיח לו שניפגש.

איך אני יכול להבטיח כזה דבר?

אמרתי לו “בסדר”… התלבשתי… והלכתי.

אפילו לא גמרתי.

הלילה קריר, אני עומד מולו — הדרקון שלי. הכנפיים שלו פרושות לרווחה, והצבעים על גופו זזים ונשפכים כמו להבה חיה.

אני לא מעז לזוז. הידיים שלי מאחורי הגב, הראש טיפה מורכן. אני מרגיש את המתח בבטן, את הדופק עולה, ואת הידיים שלי משתלבות חזק כדי לא לרעוד.

הוא מתקרב לאט, כל צעד שלו כבד ומדויק, עד שאני יכול לשמוע את נשימתו.

בקול עמוק הוא מצווה: "תרים את הראש ותסתכל לי בעיניים."

אני מציית מיד. המבט שלו חודר דרכי, ואני יודע שאין לי סיכוי להסתיר ממנו כלום.

"תעמוד יציב, רגליים פשוקות."

אני מזיז את כפות הרגליים, מרגיש איך הוא בוחן אותי מלמטה למעלה. הכנפיים שלו סוגרות עליי מאחור, חוסמות את הרוח ומקיפות אותי בחום שלו.

"אל תזוז עד שאני אומר."

הוא מתחיל להקיף אותי, לפעמים עובר קרוב כל כך שאני מרגיש את החום שלו נוגע בעורף שלי, לפעמים מתרחק כדי לתת לי לחכות.

אני מרגיש את הציפייה נבנית בכל הגוף שלי.

"תושיט ידיים קדימה."

ברגע שאני עושה זאת, הוא נצמד אליי מאחור, החזה שלו נוגע בגבי, יד אחת שלו על הכתף שלי, השנייה על המותן — אוחז, מזיז, ממקם.

אני מרגיש איך הוא שולט בי לגמרי, אפילו בלי להפעיל כוח.

"תסתובב לאט… עם הגב אליי."

אני מסתובב, והוא שם יד על העורף שלי, דוחף אותי קדימה בזווית שהוא בוחר.

הגוף שלי נמתח, אני מרגיש את הרגליים שלי יציבות, את הגב שלי נשען על היד שלו — כאילו אין לי שליטה, אבל אני לא רוצה שתהיה לי.

"תעצום עיניים."

אני מציית. הכנף שלו חולפת מעליי ומטילה עליי צל, חותכת אותי מהעולם.

הידיים שלו נעות בביטחון, חוקרות את הגוף שלי, מרגישות כל תגובה — את הנשימה המהירה, את הרעד בברכיים, את הנטייה שלי להתקרב אליו.

ואז הוא לוחש: "תגיד לי שוב למי אתה שייך."

הקול שלי יוצא ברור, בלי היסוס: "לך, אדון דרקון שלי."

וברגע הזה אני יודע —

אני שלו לגמרי, ולא רק בגוף.

הברכיים שלי שקעו ברצפה הקרה, אבל החום שעלה ממני כבר גרם לי לשכוח מהכול.

הוא עמד מעליי, כל כך קרוב, שהרגשתי את החום בין הרגליים שלו נוגע בפניי עוד לפני שהעור שלנו באמת התחבר.

הריח שלו – שילוב של זיעה טרייה, עור חם וגבריות עוצמתית – עטף אותי כמו שמיכה עבה בלילה קר.

פעם, כשהייתי רק כנוע, הייתי שם מתוך פחד. עושה מה שמצופה ממני, מנסה לא להכעיס, להיות "ילד טוב".

אבל עכשיו? עכשיו הייתי מתמסר.

כל שריר בי היה דרוך מרצון, לא מחובה.

ידעתי שאני יכול לקום, להתרחק – אבל במקום זה התקרבתי.

היד שלו תפסה בשיער שלי, לא חזק מדי – בדיוק במידה שגורמת לי להרגיש שייך.

הוא משך את הראש שלי לאחור, המבט שלנו ננעל, ושפתיו התעקלו לחיוך קטן, כמעט מרושע.

"אתה שלי," הוא אמר בקול נמוך, והמשפט הזה שלח זרם חד דרך כל הגוף שלי.

האצבעות שלו החליקו לאורך קו הלסת שלי, ואז ירדו לגרון, בודקות את קצב הנשימה שלי.

כשהוא התכופף, הנשימה שלו חמה על האוזן שלי, הוא לחש:

"אני הולך לקחת ממך… כל מה שתרצה לתת לי, ועוד קצת."

הגוף שלי רעד — לא מפחד, אלא מהציפייה.

זה הרגע שבו הבנתי את ההבדל:

כנוע נותן כי הוא חייב,

מתמסר נותן כי הוא רוצה… ואני רציתי לתת לו הכול.

נפגשתי עם אדון אחד

נפגשתי עם שני

נפגשתי עם אדון שלישי

ונפגשתי גם עם אדון רביעי

האחד – לא רציני

השני – לא מקצועי

השלישי – סתם היה נחמד

והרביעי – לקח אותי איתו לצד

שם קשר לי את היד

לחש לי לא לזוז

עושה שפטים בי

ולא הצלחתי לזוז

את עיניי הוא כיסה

שלא הראה דבר

אז נפגשתי עם אדון אחד

ונפגשתי עם שני

ונפגשתי גם עם שלישי

כי כך ציווה עלי האדון הרביעי

בימים האחרונים מצאתי את עצמי מדבר עם כמה "שולטים".

או לפחות, כאלה שקוראים לעצמם ככה.

אבל בפועל?

רובם פשוט שפנים.

מדברים הרבה, מציירים פנטזיות של שליטה, גבולות, בעלות —

אבל כשזה מגיע לרגע האמיתי, לרגע של נוכחות, של חיבור, של הנהגה…

הם נעלמים. מתפוגגים.

או גרוע מזה – מסתבר שהם פשוט מחפשים סקס מהיר, פורקן, גוף חם להשתמש בו ולזוז הלאה.

ואני?

אני לא כלי חד־פעמי.

אני לא זמין לפורקן של מישהו שלא יודע להחזיק מבט, להחזיק אחריות, להחזיק אותי.

להיות סאב בשבילי זו דרך להיות. זו כמיהה אמיתית להתמסר, להתכוונן, לשרת, להרגיש שייך למישהו שיודע מה הוא עושה – ומה הוא רוצה.

אבל במקום זה, אני מוצא שוב ושוב אנשים שמתבלבלים בין שליטה לבין שימוש.

אז אם אתה קורא לעצמך "שולט" –

אבל אתה בורח מקשר, מהתמסרות אמיתית מהצד השני,

אם אתה לא יודע להכיל, לכוון, ולנווט גם ברגעים רגשיים ולא רק מיניים –

אל תקרא לעצמך שולט.

תקרא לעצמך חרמן עם פנטזיה. וזה גם בסדר – רק תהיה אמיתי עם זה.

אני לא מחפש דמות גברית מהסרטים.

אני מחפש גבר נוכח.

מישהו שיכול להדליק אותי במילה,

לייצב אותי במבט,

ולהחזיק אותי – גם כשאני רועד.