כבר כמה ימים שאני מדבר איתו. אני קורא לו אדוני. האמת אין לי מושג איך קוראים לו באמת. ראיתי רק תמונה אחת, וגם היא לא הייתה ברורה.
אבל זה לא משנה — כי מה שחשוב היה החיבור. בשיחות הוא ידע לקרוא אותי, לגעת בי דרך המילים, כאילו הוא שם יד על המחשבות שלי. הרגשתי שהוא מכיר אותי… אולי אפילו יותר ממה שאני מכיר את עצמי.
הוא לא פקד עליי הרבה בשיחות. להפך — הוא היה רגוע, נעים, כמעט מרגיע.
אבל בין השורות, היה שם משהו אחר… משהו שקט, סמוי, אבל חד וברור.
הוא ידע בדיוק איפה הגבולות שלי, ואני ידעתי מה הדרישות שלו.
זה הרגיש כמו חוזה שנחתם בלי נייר ובלי עט — רק במילים, בנשימות, ובאותה תחושה עמוקה שאני יודע מה מצופה ממני, והוא יודע מה יקבל ממני.
הרגשתי מוכן. אולי אפילו מחכה.
ועדיין, יש לי בעיה. מאוד נדיר שאני נמשך לאדונים שלי — אם בכלל. המראה שלהם לרוב הרבה פחות חשוב לי.
אבל על דאגה… מצאתי לזה פתרון.
אני אומר להם שאני ממש ביישן, ומבקש שלא יהיה אור בבית. או, לחילופין, שיקשרו לי את העיניים.
ברגע שהחושך עוטף אותי — אני כבר בעולמות אחרים.
האמת אני מאמין שגם אם כן היה ה"טייפ" שלי, הייתי מבקש להיות בחושך. יש בו משהו שמצד אחד מעניק לי ביטחון והגנה… ומצד שני, גורם לי להתמסר הרבה יותר.
ובינינו? זה לא ממש משנה איך הם נראים.
אני בא לרצות, לשרת, להיות ילד טוב שהיו גאים בו.
אז היום נפגשתי איתו. צדקתי — המראה שנגלה לעיניי היה רחוק מלהיות הטעם שלי, אבל זה לא שינה דבר.
הדירה הייתה חשוכה, כפי שביקשתי. רק אור קטן דלק בקצה החדר.
עוד לפני שנפגשנו הוא אמר לי שכאשר אני נכנס לדירה — עליי מיד לפשוט את בגדיי. וכך עשיתי.
איך שחציתי את מפתן הדלת והיא נסגרה, הורדתי את בגדי כמעט באוטומט.
האמת, כבר לפני שעליתי אליו, פתחתי את שרוכי הנעליים ולבשתי בגדים שקל לפשוט. ידעתי שזו תהיה הדרישה שלו, והגוף שלי כבר היה מוכן למלא אותה.
הוא בחן אותי כמיטב יכולתו בחושך. הוא משש כל איבר ואיבר בגופי באצבעותיו, בודק, מרגיש, כאילו טועם אותי דרך המגע.
היה ניכר שהוא מרוצה — האיבר שלו פשוט לא יכל לשקר, ומשקף במדויק את המחשבות שלו.
התחושה שלי הייתה קפואה בזמן. עמדתי שם, דרוך, מחכה. לא זזתי, לא יזמתי — אני פשוט בובה שאומרים לה מה לעשות והיא עושה.
בובה עם חוטים, שניתן לכוון אותה, לשחק איתה, לדרוש ממנה. זה אני. אני לא פועל ללא פקודות.
ואז הרגשתי משיכות חדות בפיטמות, צביטות חזקות שהשאירו בי עקצוץ צורב.
לפני שהספקתי לעכל, היד שלו לופטת את השכים שלי — חמה, חזקה, אוחזת בהם באחיזה שאין לה לאן לברוח.
ואז, בתנועה אחת, הוא שינה את האחיזה — מהשכים שלי אל איבר המין שלי — כאילו היה שלו מאז ומתמיד.
הוא התקרב אליי, ולחש בעדינות: “אחריי.”
ידעתי שזה לא בקשה — לא היה כאן מקום לטעות. העוצמה שבה הוא אחז באיבר המין שלי ומשך אותי אחריו לכיוון חדר השינה, הבהירה את זה היטב.
שם הוא השכיב אותי על המיטה. חיבק אותי חזק, נישק אותי, ולחש לי שאני הילד הטוב שלו.
הוא אמר שהוא מאוד מרוצה ממני. שמחתי — שמחתי לשמוע את זה. זה גרם לי להרגיש טוב, להרגיש שאני מרצה אותו.
ואז הוא ביקש ממני להתחיל לעשות בו דברים. בתמורה לכל מה שעשיתי, קיבלתי ממנו פידבקים חיוביים — כמה אני חמוד, כמה אני יפה, כמה אני מיוחד, וכמה הוא רוצה אותי.
וכל מה שאני רציתי באותו רגע… היה רק לספק את הרצונות שלו.
לא עבר הרבה זמן — והגוף שלו התקשח כולו, הנשימות הפכו כבדות.
ואז, ברגע אחד, הוא שחרר… ושפך עליי את כל זעמו. הרגשתי את העוצמה שלו נשפכת עליי, חמה, כבדה, כאילו מטביעה בי חותמת שאין עליה עוררין — שאני שלו.
ואני נשארתי מותש, מותש משעה שלמה שבה עשיתי בו את כל מה שביקש. הגוף שלי כבד, הנשימה שלי עמוקה, אבל בפנים… הייתה תחושה מתוקה של סיפוק. ידעתי שהצלחתי לרצות אותו.
הוא חיבק אותי חזק, אמר לי שהוא צריך אותי שוב בעתיד. שהוא רוצה שאני אבטיח לו שניפגש.
איך אני יכול להבטיח כזה דבר?
אמרתי לו “בסדר”… התלבשתי… והלכתי.
אפילו לא גמרתי.