הלילה קריר, אני עומד מולו — הדרקון שלי. הכנפיים שלו פרושות לרווחה, והצבעים על גופו זזים ונשפכים כמו להבה חיה.
אני לא מעז לזוז. הידיים שלי מאחורי הגב, הראש טיפה מורכן. אני מרגיש את המתח בבטן, את הדופק עולה, ואת הידיים שלי משתלבות חזק כדי לא לרעוד.
הוא מתקרב לאט, כל צעד שלו כבד ומדויק, עד שאני יכול לשמוע את נשימתו.
בקול עמוק הוא מצווה: "תרים את הראש ותסתכל לי בעיניים."
אני מציית מיד. המבט שלו חודר דרכי, ואני יודע שאין לי סיכוי להסתיר ממנו כלום.
"תעמוד יציב, רגליים פשוקות."
אני מזיז את כפות הרגליים, מרגיש איך הוא בוחן אותי מלמטה למעלה. הכנפיים שלו סוגרות עליי מאחור, חוסמות את הרוח ומקיפות אותי בחום שלו.
"אל תזוז עד שאני אומר."
הוא מתחיל להקיף אותי, לפעמים עובר קרוב כל כך שאני מרגיש את החום שלו נוגע בעורף שלי, לפעמים מתרחק כדי לתת לי לחכות.
אני מרגיש את הציפייה נבנית בכל הגוף שלי.
"תושיט ידיים קדימה."
ברגע שאני עושה זאת, הוא נצמד אליי מאחור, החזה שלו נוגע בגבי, יד אחת שלו על הכתף שלי, השנייה על המותן — אוחז, מזיז, ממקם.
אני מרגיש איך הוא שולט בי לגמרי, אפילו בלי להפעיל כוח.
"תסתובב לאט… עם הגב אליי."
אני מסתובב, והוא שם יד על העורף שלי, דוחף אותי קדימה בזווית שהוא בוחר.
הגוף שלי נמתח, אני מרגיש את הרגליים שלי יציבות, את הגב שלי נשען על היד שלו — כאילו אין לי שליטה, אבל אני לא רוצה שתהיה לי.
"תעצום עיניים."
אני מציית. הכנף שלו חולפת מעליי ומטילה עליי צל, חותכת אותי מהעולם.
הידיים שלו נעות בביטחון, חוקרות את הגוף שלי, מרגישות כל תגובה — את הנשימה המהירה, את הרעד בברכיים, את הנטייה שלי להתקרב אליו.
ואז הוא לוחש: "תגיד לי שוב למי אתה שייך."
הקול שלי יוצא ברור, בלי היסוס: "לך, אדון דרקון שלי."
וברגע הזה אני יודע —
אני שלו לגמרי, ולא רק בגוף.