החוויות שלי כסאב ובתחושות.

המפגש היום היה טעון עוד לפני שנאמרה המילה הראשונה. הגעתי אליו כשאני מלא – באנרגיות, ברצון, אבל בעיקר בחשש שמכרסם מתחת לפני השטח. זה לא היה רק מתח של רגע, אלא פחד עמוק מהעתיד המשותף שלנו, מהשאלה אם הוא בכלל אפשרי או שמא אנחנו בונים מגדלים על קרקע לא יציבה.
מצאתי את עצמי נאבק בתוכי בין שני קטבים: הרצון הפראי שלי לשבור תבניות, לבין הדחף להיכנס דווקא לתוך התבניות **שלו**. אבל שם בדיוק שוכן הפחד הגדול – החשש שאולי בטעות אשבור את מה שהוא בנה, או שאנסה להשתחל לתוך תבנית שפשוט לא שלי, רק כדי להרגיש קרוב.
הניגודיות בינינו צעקה מכל מבט. הפריצות המינית וההתנהגותית שלי עמדה אל מול התבנית המרובעת והיציבה שלו. הרגשתי את המופקרות שלי פוגשת את הנימוסים והאיפוק שלו. בתוך כל הסערה הזו, הרגשתי גם את הכלבלב שבי. אבל אני לא כלבלב שעשועים; אני כלבלב עבודה. אני זקוק לעמודה, למשפחה, לנאמנות טוטאלית. אני "שואב אנרגיות" כי אני תמיד זקוק לתעסוקה סביבי, עם ADHD והפרעות קשב וריכוז קשות שמריצות אותי קדימה, אבל הלב והראש תמיד במקום הנכון. אני פשוט לא רגיל ל"לאט".
ואז שמעתי ממנו את אחד המשפטים הכי מפחידים שיכולתי לשמוע, דווקא אחרי שפתחתי את עצמי לפניו לגמרי: "אני חושש שזה מתקדם מהר מדי". והאמת? הוא צודק. אבל המהירות שלי היא חלק ממני. הוא לא רוצה להאט, אבל הוא מפחד – אולי אפילו יותר ממני. והוא הכי מפחד ממני, מהעוצמה הזו שאני מביא איתי.
הפחד הזה ליווה אותנו גם למיטה. היה לנו סקס מטורף, חם ומזיע, סקס מלא תשוקות שהוריד את כל המסכות. הרגשתי את התשוקה שלו, אבל לפעמים גם שמעתי את הלחש המהוסס, כאילו הוא מתנצל שהוא לא מספיק לי. הוא יודע בדיוק איפה לגעת, וגם אני לא מתבייש להנחות אותו וללחוש לו איך ואיפה. מראה הגוף העירום שלי מסתובב בבית שלו במשך שעות, בזמן שהוא לבוש, אינו חדש לו. הוא מכיר אותי הרבה יותר טוב ממה שאני מכיר את גופו שלו. אבל כשביקשתי דבר מה מסוים, שמעתי את חוסר הביטחון שלו, ואת העצב כשהוא מרגיש שהוא לא מצליח לרצות אותי עד הסוף.
האמת היא מורכבת – למרות האינטימיות הזו, אני יודע שבעתיד זה לא יספיק. ישנם דברים שחסרים לי, פיזיים ובעיקר פסיכולוגיים, שכנראה הוא לא יוכל לספק לעולם בגלל מי שהוא. נצטרך למצוא יחד את הדרך למלא את החלל הזה מבלי שזה יערער את מה שיש בינינו.
כי בסוף, למרות הכל, אני רוצה שהוא ישתמש בי כשלו, שלא יהסס לכפות עליי את רצונו. בין אם יבחר לשמור אותי לעצמו ובין אם לשתף אותי – כל מטרתי היא לרצות אותו. כאן נכנס השם שלו, **מולאי**, "הריבון שלי". השם הזה הוא העוגן שנותן לגיטימציה לריסון שלו ולמסירות שלי.
הבנתי היום שאני הכתר שעל ראש המלך שלי. סימביוזה מוחלטת: מלך בלי כתר אינו מלך, וכתר בלי מלך הוא תכשיט בקופסה. בלי הריבון שלי, אין לכלבלב העבודה הזה תכלית. הוא המגן שלי, ואני מניח את כל מבטחי בידו, מוכן להשקיע בבניית הגשרים, גם כשהקצב מפחיד את שנינו.