יש רגע שבו הברזל נסגר על פרק היד, וזה הרגע שבו אני הכי חופשי שיש.
אנשים רואים אזיקים וחושבים על כלא. אני מרגיש את המתכת הקרה ומרגיש שהגעתי הביתה. עבורי, האזיקים האלו הם טבעת הנישואין הכי כנה שקיימת – סמל למחויבות שבאה מתוך בחירה חופשית להתמסר.
אבל הכניעה הזו היא לא משהו שאני מחלק לכל אחד. אני לא מאפשר לעצמי להיות ככה עם "סתם אחד", לא עם ידיד ולא עם חבר. זה שמור רק לאדם אחד ספציפי – זה שאני בחרתי בו, והוא בחר בי. זה חיבור שבו שנינו נפגשים במקום שבו המילים נגמרות. הוא לא סתם אדם מהרחוב; הוא הדבר הכי קרוב לאלוהים שלי באותו רגע – היחיד שבידיים שלו אני מוכן להפקיד את כל כולי, כי אני יודע שהוא בחר להחזיק אותי בדיוק כפי שאני.
יש משהו בטבע הבסיסי שלנו, נגיעה ראשונית ועדינה עוד מהמקום ההוא של פעם, שצמא לדעת שיש מישהו שבאמת שומר עלינו. כולנו סוחבים את הצורך בחום, במגע ובאהבה – שמישהו אחר יחזיק את המושכות וייתן לנו לנוח. כשאני שם את המסכה והזנב, אני חוזר לטבע הכי נקי שלי. בתור כלבלב, אני משיל את כל המסכות של העולם שבחוץ. אני לא צריך להנהיג, אני לא צריך להחליט. אני רק קיים.
זה הפרדוקס המתוק שלי: מצד אחד אני אזוק, אבל מצד שני אני מוצף בחופש נפשי שאין לו גבולות. האזיקים הם העוגן שלי; הם מחזיקים אותי יציב בתוך הסערה של החיים. הם משתיקים את הרעש בראש, כי אני יודע שמי שאוחז בקצה השני של הקשר בחר להיות שם בשבילי, להיות המגן המוחלט שלי.
להיות כלבלב כנוע זו לא חולשה, זו העוצמה הכי גדולה שמצאתי. זו היכולת להגיד: "אני סומך עליך מספיק כדי לא להיות מסוגל לזוז". במקום שבו נגמרת השליטה הפיזית שלי, מתחיל החופש הנפשי הכי עמוק. חופש של נאמנות ללא תנאי ושל אינטימיות שקיימת רק בברית הזו שבין שנינו.