רציתי לשתף אותכם במשהו שיושב עליי חזק בזמן האחרון, סוג של חשבון נפש עם עצמי על איך שאני מתנהל מול אנשים.
מצד אחד, בוא נדבר דוגרי – יש לי אגו. אני מרגיש שאני רוצה שכל העולם יסתובב סביבי. אני רוצה להיות זה שבמרכז, זה שכולם מסתכלים עליו ומתעניינים בו. אני משקיע בעצמי, בונה נוכחות, ואני מרגיש שהמקום הטבעי שלי הוא בזרקור. זה דחף פנימי שקשה להסביר, אבל הוא שם, והוא חזק.
אבל הקטע המוזר הוא, שברגע שאני באמת מול אנשים, הביישנות שלי תופסת אותי. זה כאילו יש איזה שומר ראש פנימי שסוגר עליי ולוחש לי שזה מסוכן מדי להיות חשוף ככה, שמישהו עלול לפגוע בי אם אני אהיה המרכז. ואז, כדי לא להישאר בצד ובכל זאת להרגיש רלוונטי, אני שולף את ה"נשק" השני שלי – האמפתיה.
אני מוצא את עצמי הופך להיות הפסיכולוג של כולם. אני נותן את כל תשומת הלב לאחרים, שואל, חופר, מתעניין ברמות הכי עמוקות – ונותן להם להרגיש שהם הכי חשובים בעולם. ובתוך כל הנתינה הזו, בתוך זה שאני מסובב את כל הפוקוס אליהם, אני פשוט מאבד את עצמי.
זה הפרדוקס שאני אוכל איתו סרטים: אני הכי רוצה שהזרקור יהיה עליי, אבל בגלל הביישנות אני מוצא את עצמי מחזיק את הפנס ומכוון אותו על כולם חוץ מעל עצמי. אני בונה לאחרים במות, מקשיב לכל העולם, ונעלם בתוך הסיפורים שלהם. בסוף הערב כולם יוצאים בתחושה שהם הכי מעניינים בעולם, ואני חוזר הביתה מרוקן, ושואל את עצמי מתי יגיע הרגע שמישהו יראה אותי באותה עוצמה שאני רואה אותם.
הבנתי שהאמפתיה הזו היא לפעמים המסכה שלי. היא שומרת עליי בטוח ואהוב, אבל היא גם גורמת לי להיעלם. רציתי פשוט להוציא את זה, כי נמאס לי להחזיק את הפנס לאחרים ולהישאר בחושך.
מה אתה אומר? זה נשמע לך הגיוני או שאני סתם חופר לעצמי יותר מדי?