חשבתי בילדותי שלכל האנשים כואב תמיד וכל הזמן כמו לי, כשהבנתי שלא- נורא התביישתי שכואב לי איפה שלאף אחד אחר לא. מניחה שהרבה דברים מהראש והנפש זלגו לתוך הגוף שלי, מנסים לצאת באיזשהי דרך מתוכי. דקירות בראש, מיגרנות, בחילות, כאבי גוף. אני מתבכיינית עליהם לאחרונה הרבה כל כך, אבל באמת שאחרי הרבה שנים של החרא הזה יכולת האיפוק והסבלנות שלי כלפיי עצמי יורדת. או שהכאב עולה עם הגיל, לא יודעת.
אז לפעמים כשהמצב רוח הדוברני שלי מתנגש עם חריקת פרקים זה הופך לכיף חיים של ממש- מצבי רוח דופקים לי במצח לשאול לשלומי לפחות כל שעתיים, מחשבות מפסיקות להתקיים ובמקום נפתח שטף דיבור על כל דבר שרק אפשר לדבר עליו, כמובן בהקשר אליי. אני רוטטת מעצבים פתאומיים, עייפות וחולשה שמכים משום מקום. מרגיש כאילו חוטר זז בתוך העצמות שלי או מסביבן ואז חודר ודוקר לתוכן. המפרקים מבקשים להיפרד, מגרד פנימי למועקה של ממש. לא מצאתי דרך לתאר את הדבר המציק הזה שנע לי בתוך הגוף. האגן מתכווץ, איך לעזעאזל עצם יכולה להתכווץ? אבל גאדד זה מתכווץ. פרקי הידיים בוכות לי שאפרק אותן לחלקים , משהו ביניהן לא מסתדר יותר וחוליות הצוואר מדברות לי כי הן לא משהו, צריכות שיקרעו אותן אך הנורא מכל זה הברכיים. הברכיים הארורות והזקנות האלה, שמרגיש שכל הנוזלים ייבשו בהן ועכשיו הן לא יותר מלגו עתיק שהורכב לא נכון. בניגוד לכאב אחר, זה נוטה יותר לכיוון המטריד. העצמות שלי מוטרדות, ואני חייבת חייבת לעשות איתן משהו לפניי שאני אשתגע.
כך עוברות להן שנים, אני עם התחושה הזאת. לפעמים יותר לפעמים פחות כמובן שלא רצוף אבל כשזה תוקף זה פאקינג תוקף. לבד אני מרביצה למשהו, בדרך כלל לעצמי בסוף, בחברה- מאניה ידידתי הנאמנה צצה משום מקום ומזיינת להכל את המוח יותר מהר ממה שאני מצליחה לחשוב. זה מציק, מציק ומייאש. סף הסיבולת שלי ירד? ניהייתי בכיינית? לא אוהבת לדבר על הכאב שלי ועדיין זה כל מה שאני עושה כל היום, לא?
זאת אחת הנקודות בהן אני זקוקה שיפרקו אותי. חגורה בברכיים, סטירות אחת אחרי השניה, לקפל אותי לבייגלה ולממש תרחישים סדיסטיים עליי- זה זועק לי להרגיש משהו אחר, משהו אחר כוסשלהאימאשלזה רק לא החרא המזדיין שהולך לי בעצמות! החיים דולפים מהפרקים שלי.
בלאט.
סמים וכדורים לא עובדים כאן, בחיי שניסיתי הכל.
I'll drown my beliefs
To have your babies
I'll dress like your niece
And wash your swollen feet
Just don't leave
Don't leave
I'm not living, I'm just killing time
Your tiny hands, your crazy-kitten smile
Just don't leave
Don't leave
And true love waits
In haunted attics
And true love lives
On lollipops and crisps
Just don't leave
Don't leave