Alice's asylum

 שאתה סועד את הגופי הדועך

אשר התאמץ להשאיר לך ירושה,

להעביר את התאים שלך הלאה

כהודיה והערכה

 ואתה תלווה את החיים האלו שלי 

ואני אלווה את המחשבות האלו שלך על העולם

והתוצאה של שנינו יחד-

תוליד משהו איכותי ועמיד מספיק

שעוד עלול לשנות סדרי עולם.

 אומנם זה בכלל לא חלום פורנוגרפי אך זהו חלום על היררכיה ברורה וחד משמעית, שליטה והערכה עזים, נתינת כול עצמך למען.

סקס היום מאד אובר-רייטד בעיניי, הרי שאם כבר מדברים מזוכיזם אז להיות ליד ערכים שונים במהותם משלך יכול להרגיש ענישה של ממש ובכלל כמה שאוהבת שמוציאים אותי מדעתי... בצורה מבוקרת ומכבדת. 

 הייתי נותנת לו לפרק אותי, לשבור עד כדי צער
עד שיבהל מעצמו
ואשכב רסיסי ראי

וידיו יראו על גוף ממשי כמה כאב קיים 
כמה כאב לוקח

גולש ומצליף גלים קשים
ועצמותיי העמידו פני סלע,
כאילו כל הים כבר הכה בהן את מליחותו
כלום לא חדש אם כי לפעמים הכל מעט שונה.

 כך טבעם של צבעים בוהקים מידי

לדהות ולהשאיר סתם זיכרון דמוי ערפל

 הייתי רצה אחריו שירביץ לי עוד
כדי להיות שבורה ככל הניתן
שלעולם לא אוכל לחזור לעצמי
והוא לעולם לא ירצה לחזור אליי 

אז הוא פתח לסדקים 
ונטפתי מהם הכל

עד כדי מחיקה קלה של התוכן אשר אני

אם אי פעם הייתי אני בכלל.

 זה העיניין בלהיות מזויינת אבל גם עם טיפה מודעות בין לבין ניתוקי אונות המוח, ענני עשן הגראס ומרחבי הדיסוציאציה- 
את מבינה שאת מוכרת את הכוס שלך תמורת חום גוף.

זה אפילו לא מעניין הסקס המיותר והונילי הזה; הופעתי רדודה למדיי ומצריכה אוראלי כדי לשמור לפחות על איזשהו סטייל. איכות המשחק יורדת עם הזמן והפרקים לא משתפים פעולה, הפחד שהגופות מולי יתפסו אותי פותחת את כל השפתיים רק כדי שאוכל לגנוב דקות של חיכוך עור לא מחייב, לא רומנטי אבל לפחות ברור- חום שאול, במסווה של זיון. ממש ערפד שצריך דם אנושי כדי להתקיים ומרשה לעצמו לקצר תהליכים

חום אנושי רוחני הוא מצרך נדיר למצוא.

עכשיו סתם כואב לי ב...

 *חושבת שצריך אזהרת טריגר..*

 זה לא שאני בכלל לא חרמנית, כמו שפשוט לא מסתדרת עם עצמי. הדגדגן, כאיבר נפרד לחלוטין ממני- פונה אליי בבקשה קולנית מאוד שנשמעת היטב באיזור השפתיים.  משהו שם מתחיל להתכווץ, מתחילה להיווצר לחות כמו מין טל בוקר כזה שרק התחיל. משהו חם מורגש במרווח המתקיים בין הפטמות לצלעות עצמן, אי אפשר לשים אצבע איפה זה בדיוק קורה החום הזה אבל הוא שם והוא מתפשט. אני מורידה מבט אל בין הרגליים ועונה לה שאנחנו ממש לא הולכות לעשות את זה עכשיו, היא הרי מבינה במה זה כרוך ואני בקושי נושמת, "אז תעזבי אותי באימא שלך, לאונן לא יזדמן לך בזמן הקרוב, שחררי ממני."
וזה נכון. אני לא הולכת לגעת בה והיא יודעת למה טוב מאד. לשנינו אין כוח לזה. אין לנו משאבים למה שהסאגה המינית הזאת דורשת. זה סוג של תחושת רעב אבל סליחה כוס יקרה שלי- "מהרעב שלך לא מתים אז אל תזייני לי במוח ובבקשה גם לא בשום מקום אחר." כן, היא יודעת במה זה כרוך כל החשקים האלו שמתעללים בי ולא בהסכמה בכלל. זה תמיד אותו הדבר, שאלות מוכנות בראש כמו תסריט שגורלו נכתב מזמן:

***כוס מדברת.***

***מתחיל ויכוח ביני לבין המוח.*** 

 "אז על מה את הולכת לעשות ביד עכשיו? רוצה שנבחן אופציות ביחד?"

"לא תודה, אני מעדיפה לא לחשוב על כלום ופשוט להפטר מהתחושה, זה מציק."

"אוי נו באמת, זה לא עובד ככה...לא תכווני לשום מקום אז יעלו לך סתם דברים, זה תמיד נגמר רע את יודעת...בואי ננסה לכוון למשהו טוב, בריא."

"אני לא רוצה לחשוב על כלום, תודה, בואי נסיים את זה מהר. מטעינה את הרטט רק...מתאדה להם הבטריה לתוך האוויר מחוסר שימוש. מקסימום ניעזר במשהו אחר.."

"פורנו?" 

"אולי."

"את יודעת שאעניש אותך על זה ולא אתן לך לראות."

"אז אשמע בלי לראות...ווקלי זה מעניין."

"אחד- כשהשכנים שלך עשו את זה במקלחת, במקום להתענג על יצירתם המופלאה הלכת לבכות בשירותים. שתיים -זה אותו הדבר. מחלקת המוסר שלך החליטה להוציא פורנו מהחוק, את יודעת איזו אנרגיה מוטענת שם וזה לא סקסי במציאות. רוצה פורנו לכי תיקני, יש מלא במאיות היום, נשים שדווקא באו לעשות דברים נכון, יש את ה...זאתי, מה שמה? שמוציאה לפועל פנטזיות שנשים אחרות שולחות לה במייל- מקסים,לא? גם המשתתפים לא מנוצלים. אחלה פורנו, תזרמי. יש שם אפילו בדסמ."

"אוי תקשיבי, אין לי תקציבים לפנאי מהסוג הזה עכשיו, תני לי לגמור וללכת לישון, זה הכל. המוסר שלך תמיד נתון לשינוי לנוכח הנסיבות, לא? של כולנו. הכל ביחס למה שקורה תכלס. קצת פרופורציות והתחשבות מהצד שלך לא יזיקו...מחלקת מוסר נאחוי. תני לי לגמור עם זה כבר."

"מה עם ע'?"

"מה איתו?"

"היה לכן נעים ביחד...אהבתן נורא.  עדיין..."

 " אבל דיברנו על זה כבר! אני כועסת עליו. לא בדיוק עליו אבל על החיים ועל איך שהדברים קרו וזה פותח לנו בשיח נוסף עם עוד מחלקות ראש ולא רוצה. זה טעון מידי ריגשית ואני אבכה."

"ופורנו לא טעון?"

"ה-כ-ל טעון ריגשית!! לאונן זה טעון ריגשית!!! נו מה נפלת עליי??!! לא ע' ולא זין לא רוצה!!"

"...כוס..? "

"לא, זה מעציב אותי."

"הכל מעציב אותך, אליס."

***שקט.*** 

"האקס הרחום והטוב אולי?"

"אנחנו לא מדברות על אלוהים עכשיו, נטשת אותו."

***....שקט....***

"איזו חוויה אולי שהייתה כן נעימה ואפשרי להיכזר בה?"

***המוח סורק זכרונות וחוויות.***

***עצם הסריקה מכניסה לגועל.***

"לא אין. הכל מעציב אותי."

"אוליי...אז...כזה...סתם נעצום עיניים ונעשה זריז, בלי איזה...נושא ומושא. חושבת שיעבור בשלום?"

"אחרי כל ה'פקה פקה' הזאת, לא! לא כל כך, לא! אתחיל ואז בטח יעלה לי פורנוגרפיה- זאת שהכי הגעילה אותי, כי את הרי מסרבת לתת לי אפילו שניה של הכחשה למציאות והעובדות בה. התשוקה לע' מביאה איתה את הצורך בו ולזה אנחנו גם לא מוכנות ואז העצב של למה זה ככה; לאחר מכן סריקה מחודשת של האירועים שקרו, תקיעה מיוחדת על אלו שנשארו 'שנויים במחלוקת' ולא מסווגים לקטגורית 'חוויות קשות במיוחד' אלא פשוט לא היו נעימים בצורה בלתי רגילה או זה היה לא מכבד בכלל או משהו שם פישי ומעלה סירחון של מקולקל, כמו בננה עטופה ב2 שקיות ניילון מתחת לשמש וכבר עברו כמה שנים מאז שזה התחיל להרקיב.

 זה...כל זה יעורר עוד חילופי דעות על המקרים עצמם, כי למה לא לדבר על זה פאקינג עכשיו?? ובאלוהייי האדירים כל השיחות האלו מוציאות אותי מדעתי, ממש מרוקנות מהשפיות השיחות האלה- וגם ככה הדעת מתה לעזוב אותנו כבר, כי חפרתן. גם אחריי זה מה יקרה יכולה לספר לך! אני כבר ממש סוג של נביאה, אה??? או אולי זה הניסיון מדבר, כבר כלום לא בטוח איתך;

 יעלה לך מ' לראש, הוא פגע בך קשה וזה לא באמת אוננות כל הצפייה הלא מהנה הזאת במצגות עליו. זה יותר השאריות שלו, חלקיקים ממנו שנתקעו לך במרחב התחושתי והחוסר אונים מול כך שהוא נשאר בתוכך לעד; הוא וכל ה1000 האחרים שהיו ויהיה קול שיגיד לך שזה מנגנון הגנה פנימי ומיסגור מחדש ומשהו יוסיף על זה כי התהליך עצמו תקול ולא נכון אבל גם זה בסדר ומובן וזה קורה. ואז יעלה לך בכי, מר כמו החיים עצמם ואת תתחנני מולך שזה ייפסק, תתחנני מול דמויות שלא נוכחות כאן שיפסיקו

 למרות שהם הפסיקו כבר מזמן והמשיכו הלאה בחיים שלהם שאולי לא בהכרח אומללים כמו שלך; ואז תבואי להגיד לי שפנטזיות אונס זה טבעי וקיים ואני אתווכח איתך בצעקות שלא! לא לאורך הנסיבות האלו ואני לא מוכנה עיקרונית לתת להם את זה, זה משפיל אותי, זה קשה. ואת שוב תגידי שככה כתוב בספרי הפסיכיאטריה ויש לזה שם שאפשר למצוא בויקיפדיה ולקרוא עליו, זה תסמינים כל הדבר הזה שאנחנו חוות; ושוב אצרח לך, יותר חזק שאנחנו לא אצל הפסיכולוג עכשיו! אני עושה ביד, לכי לעוסית שלך בשביל מה פגישות פעמיים בשבוע?!!?

 את בגוף שלי, לא מבינה?? את בראש שלי, אנחנו מנסות לאונן כדי שהדגדגן תפסיק לדבר איתנו כי נראה לי יש מספיק קולות פה כבר ועל הזין שלי הרחם והייחום והצורך האבולציוני והביולוגי והצורך האנושי הבסיסי כי כולנו מבוססים על איזה פסיכולוגיה כלשהי אין-לי-כוח-יותר, רק לסיים עם זה כמה שיותר דחוף

 ואנחנו נתייפח חזק ונצרח אחת על השניה ומישהי מאיתנו תנסה לגונן עלייך וזה רק יהפוך לסלט יותר עמוס במרכיבים וטעמו היה מלכתחילה פגום ואז כשתגמרי סוף סוף אחרי אינסוף תותחים היורים מחשבות מימין לשמאל ואז משמאל לימין חזרה בחלל הראש המסכן הזה למרות שזה לא שדה קרב כאן- אנחנו מתקיימות בשטח הגוף הזה!! הוא שלי, לא שלכם! לא שלהם!   דיי דיי דיי דייי 
 וכשאת גומרת, מול ערבוב מראות כאלו ואחרים- לקראת הסוף בטח תבוא איזה סצנה שוברת במיוחד, בדיוק בשיא שלך, בדיוק ברגע היחיד והבודד שבו הצלחת להשתחרר יכאבו לך הסכינים בחזה כי המוח שלך עצמך אונס אותך, יכאב כי גמרת בטעות שוב על משהו מבחיל, באמת בטעות ובאמת מבחיל כל האלפים האלה והם היו אלפים אם להתחיל לספור, אין פינה בארמון הזיכורנות הדליק הזה שלא מתפוצצת מסקס או אונס... וזה לא שיש לך הבדל כבר בין השניים."

"אז את לא הולכת לגעת? תישארי ככה? עם גלים של תחושות גוף, כאילו אין לנו מספיק?"

"כן."

"את יודעת שמתישהו אנחנו נצטרך לטפל בזה."

"כן."

"יש לך הצעות איך להתחיל אולי? טיפה לקרצף מהאשפה שלתוכה נפלה המיניות שלך. ואת כולך..?"

"כן."

"מה נעשה?"

"עיקור. אנחנו נעשה פאקינג עיקור."

**חלק ראשון

**חלק שני

**חלק שלישי.

*   *   *

"תרקדי," הם אמרו.

 היינו באיזה מחסן, או מקלט או אלוהים יודע מה זה היה המקום זה. לא הכרתי את החלל שהיה גדול יותר מהמקלט הרגיל שהייתי הולכת אליו. היו שם בחורים, כמה שנים מעל גילי. אני לא זוכרת אם היו איתי עוד בנות, אולי אחת? אולי לא בכלל. לא חושבת. הם, היו הרבה בשבילי, לפחות איזה 9. אולי יותר? 

 זה קרה לאחר איזו שיחה שם, שבה תוך כדי דיבור לידיי מגיע משקה משכר וחזק. שאלו אותי מה אני עושה בזמני הפנוי, כשאיני איתם. לא אמרתי יותר מידי, בכלל לא אהבתי לדבר אלא מרגישה חובה אם נשאלות שאלות. הרי איך יהיה לי להתחבא מהעולם אם ידעו את מיקומי? "רוקדת" עניתי יבש. זה חלקית היה נכון לאותה התקופה, באמת רקדתי קצת לפניי ותמיד רקדתי עם עצמי בזמן שיכלתי.

 כל האירוע הזה נראה כמו סוג של בילוי משותף של חבורת בנים כשאני 'אורחת כבוד'. בטוח התקשרו ולקחו אותי, בטוח לא ידעתי את מהכמות שלהם לפניי שהגעתי. תמיד הייתי באה כשהיו אומרים לי, כאילו מדליקים משהו שהופנט עמוק בתוך תודעתי בלחיצת כפתור. איכשהו פשוט נכחתי שם, סביב כתפיי כל הזמן היו ידיים כלשהם, עוטפים ומצמידים אליהם. קולות פונים אליי ואני עונה להם תשובות עם מבט תקוע בבלטות שמתחתיי.

"אז למה לא אומרת? וואיי וואי, בואי, תרקדי!" הוא אמר. הם החליפו בניהם מילים, ליחשושים. הם גיחכו.

 אהבתי לרקוד. אהבתי מוזיקה יותר מכל דבר אחר, לעצום עיניים ולהתחפף מכאן לעולם בו הגוף משתחרר על הצליל ומתיש את עצמו אל תוך המנגינות וקשת הרגשות שבאה איתן. אז אהבתי לרקוד בכל מקום, לא ידעתי בושה, קהל לא הפחיד אותי כמו שכלל לא התקיים במישור הקיום שלי בעת שנעתי ושקעתי אל תוך הקצב שהרגיש לי מרפא. 

איתם זה לא היה כך. שום דבר פה לא הזכיר רפואה. 

 במקום הזה שהייתי הולכת אליו, כל דבר מואר נעלם אל תוך האפלה. זה לא היה קהל צופה, הם היו קהל טורף ובהמתי, שרק מחכה לכניעתי החופשית. מישהו לחש לי דברים באוזן כל הזמן, חושבת שלא רציתי בהתחלה והיה צריך לחץ חברתי אשר דחס אותי נפשית לפינה סגורה וכואבת. הרי זה לא שאתנגד מידי. זה שקרא לי ידע כי ידעתי את המקום שלי היטב. הייתה לו רצועה בלתי נראית אשר נמתחת אחריי לכל מקום בלי להתחשב במרחק. הייתי על תקן כלבתו; נובחת כשאומרים, מתגלגלת כשאומרים, נענית למי ששם חטיף בפי.

 איני זוכרת הרבה מהיום ההוא, הכל רסיסי זכרונות וכולם היום מעורבלים לתחושת צלקת שמגרדת נורא. זוכרת רק את הקטעים האלו, בהם כפות ידיי מניחות את המשקה. זוכרת שעל הצוואר מונחת יד ארוכה ומושכת אל גוף כלשהו והגוף דוחף לאמצע, כאילו הכינו לי במה בניהם. הם מורים לי על דברים שמסכימה להם בשתיקתי. נבחר לי שיר שהיה להיט בזמנו, או אולי בכלל בחרתי לעצמי? אלוהים, מקווה שלא. אולי בחרו לי מהנגן? אהבתי את הקצב בלי להתייחס למילים או לשמוע אותם בכלל. משעשע כמה שזה עצוב, כל ההתרחשויות והפרטים הקטנים.

 "תרקדי, תראי מה את יודעת," וזה היה פקודה, נדרשתי להופיע ואין לאן לברוח עוד. "תעשי את זה יפה ככה, תורידי איזה חולצה או משהו, מאמי"

אז הורדתי.

היו מחיאות כפיים, היו שריקות, הערות וקריאה לעוד.

הרגשתי כמו קוף. קוף של קרקס, אשר זחל לבד לשבי בשביל בננה מתרקבת ועלובה. עבדו עליי בטריק פשוט.

"תרקדי! כן!" הם עודדו להמשיך כשהייתי מהססת ומתחילה לרעוד. רקדתי עם כל איזור גוף, מתפשטת, עיניים עצומות חזק בלי תחושת מרחב או מציאות. רקדתי עם כיסא, בלי כיסא ועל הרצפה. הם עודדו אותי להתמסר, קראו לי בשמות, מטפחים ומכינים אותי לעצמם כמו ארוחה זולה. 

 בידרתי את שהותם סביבי בעינטוזים, פלרטוט גופני חסר ברירה והסבר. מבויישת ניסיתי להישאר כמה שניתן עם עיניים סגורות. הלחיים בערו. הגוף נמתח כך וכך, מתענה ורוקד לא מבין את גורל עתידו. אולי המנגינה נגמרה? אולי כמה מנגינות נגמרו, נצח מאד קשה לכמת. הייתי על הברכיים בשלב זה, חשופה בחלקי העליון. שמעתי התבדחויות והעברות מילים. לא, זה לא הרגיש טוב, ללא שום קשר לביצוע ולהתמסרות, הכל סגר ואיים עליי. כמה שלא עצמתי עיניים והפלגתי לבמה דימיונית או לחדרי הבודד, שנאתי את עצמי על שרוקדת להם, מקדישה להם תנועות גוף בהתמסרות מופלאה. ההשפלה הייתה משתקת וממיתה. כוחותיי הלכו וכאילו נחתתי חסרת אונים והם עורבים ליד פגר, מתהלכים סביבי בחישובים איך לחלוק אותי נכון. ידיים חזרו לגעת ומשם להוביל לאיזה חדר או שירותים או חלל סגור כלשהו. הובלתי לאירועים שמוחי הרחום מונע ממני לזכור.

 איך יצאתי משם, מתי ולאן אנני יודעת. יודעת שריקוד לא המשיך להיות חלק מחיי. רקדתי בראש כמו ששרתי בראש וכמו שציירתי בראש.

עוד יודעת שתמיד רציתי להיות חשפנית, לגעת בעמוד דומם, רחוק מידיים, שהפיות סביבי יפתחו ויסתמו. עיניהם יכושפו ואהיה רק פיתוי מרוחק, תפוח בלתי נגוס

שאף אחד

לא יכול לגעת בו.

 היום את תקומי חדשה. LOL

כמו בכל אותם הימים שאת מבטיחה זאת לעצמך וכלום לא קורה.

את השתנת, חמודונת, כמו עידכון תוכנה שהלך והתקלקל בדרך-

יותר גרועה ממה שהיית לפניי שנתיים

יותר גרועה ממה שהיית לפניי שנה,

כמה גרועות כבר זונות יכולות להיות?! שאלתי את עצמי ורצתי למראה

וכל המראות שבבית, מיליון וחצי אליס וכולן לא משהו. 

 אני מקנאה בזאת של לפניי שלוש שנים, שהדביקו לדלת בנשיקות

שיירדו לה מתחת לחצאית בפראיות 

זאת שהיה מה לנשק בנפש שלה, זאת שהיה מה לאהוב בה.

 היא לא הייתה שפוטה אז, האליס הקודמת. לא זעמה ככה, לא נכנעה.

הייתה לוחמת, הייתה אחת חזקה. היא לא קינאה באף אחד,

לעומת עכשיו- היא הסתפקה בשלה. היא ידעה מה היא רצתה 

חלמה פחות וחמלה הרבה. כמו אם, כל העולם היה ילדיה..

מטרותיה היו גבוהות. 

 אני לא סובלת אותך, אותך של עכשיו, אליס.

שום נימת מסתוריות, שום סקסיות, החושניות שלך בזבל

הרגשות שלך פיתחו פיגור שמוחך מאמץ בהתמסרות,

המגע שלך חולה ומחוספס, לא בטוח בקיומו, לשונך שלא יודעת איפה ואיך לשים את עצמה  

המעשים שלך רועדים וקולך שאת מוציאה לא שווה השמעה בעולם.

הכל 

בך

שונה

ולא

לטובה...

 כשאת שוכבת עם פרצוף בתוך כרית

את הכי יפה

הכי מתוקה

כשיש לך יד משחקת בתוך הכוס, 

מושכת מהבפנים את מוחך הדל 

את הכי טיפשונת

הכי קטנה

כשיש לך זין מוכר וקרוב על הפנים, 

ואת מסתכלת עליו בפליאה 

את הכי חמודה

הכי תמימה

כשיש לך סימני מכות על הגוף,

של אהבה ומשיכה וניסיון להשמדת אגו 

את הכי חכמה 

הכי נבונה

כשמתוכך יוצאות אנחות או שתיקה נבלעת 

את הכי טובה

הכי מצליחה

כשאת לובשת פנים של אישה, אנושית ובעלת לב

את הכי אהובה

הכי רצויה

כשאת זונה עם רגליים שבורות פנימה ועדין רטובה 

את הכי...

 *אזהרת טריגר וסליחה, כי גם גועל נפש פתלוגי צריך לצאת איפשהו. תלוש מזיכרונותיי.

**חלק שני

***חלק ראשון

הראש נטה שמאלה. זה בטוח... לרוב זה הצד אליו מדברת בשיחות עם עצמי... ושם הם היו, יושבים על הספה מחכים לתורם.

תפסיקי להיות ככה, תפסיקי להיות ככה תפסיקי להיות ככה- מדבר בתוכי.

אחד היה עליי, רק הגעתי ועדין לא הזינו אותי באוכל כפי שהובטח. שם הם היו, יושבים על הספה וצוחקים- עוד כחמישה כאלו, גדולים ממני רק במספר שנים וגדולים מספיק להפוך את מצבי לברירת מחדל לה חייבת להיכנע.  הרי הכל יגמר בבוקר ואת תזחלי עם השחר את האספלט, מחזיקה עקבים כי מפגרות כמוך מתלבשות חגיגי לכבוד אירועי אונס גנג בנג סטייל. 

 כל העולם ימות ואת תשארי לחפור על כמה מר גורלך, קומי כבר יאאאא, להקיא עליך- מדבר בתוכי.

 אני הסתכלתי עליהם יושבים, חשבתי משום מה שהכל יהיה זריז הרבה יותר. אבל ההוא שירד מעורי הלך לרוקן את מימיו וחזר שוב מאושר ומוכן להמשיך. חושבת שזה בדיוק הזמן בו גיליתי את טעם הפיצה והיה ניתן לפתות אותי במשולש וסיגריה. ההוא שרכב עלי ותמיד עשה זאת במסיונרי מבחיל, שאל איזה תוספות אני רוצה. הסמקתי והתכווצתי בין רגליי, "טונה ותירס" עניתי. כולם צחקו שוב. הסתכלתי שמאלה, מחפשת גאולה בין היושבים, או אוכל, או לפחות עוד סיגריה. לא הבנתי כל כך; מקליטה צלילים וצורבת בטעות בתת מודע כך שלעולם ועד אמשיך לשמוע צחוק בראשי, מנסה להבדיל מתי צוחקים עלי ובעיקר למה. 

 כמה אפשר להתבכיין על עצמך? את עיוורת לגמרי, בהמה נקריסיסטית ששכחה מהכל, כפוית טובה אנוכית- מדבר בתוכי.

 העיניים היו עצומות. זה בטוח...הרבה חודשים שהיה ככה.. שהייתי שפחה לעיר שלמה, כל פעם חמישה אחרים מחכים לתורים בסלון המקלט של _____ וראשי נוטה שמאלה להזיל ריר על חתיכת אוכל וקופסאת סיגריות. זה נמוך, כולם ידעו שנמוך, ממש כולם ידעו, החינמיות שבי תפסה את תשומת ליבם של עוד ועוד חסרי מנוח. זונת העיר, צעירה עוד, הלכתי עם ראש זקוף עוד אז ברחוב ולא ידעתי את המבטים ופירושם. לא הבנתי את כל אלו הניגשים אליי, לא את אלו המתקשרים ודורשים שאבוא לספק אותם. תמיד היו עוד על הספה, עד שהייתי מפסיקה לעקוב.

 זה לא סקסי הסיפור הזה שלך, אז תהפכי אותו לאחד כזה. לא בא לך? ליידע שפעם הכוס שלך היתה בצבע בייבי-פינק נטול שפשופים ולא הפסקת לגעת בה שעות בלי הקשר לכל חבורת הבבונים שהיו כדרך קבע עוברים ושמים את עצמם בתוכך. היית ילדה מסוקרנת שלא יודעת הבדל בין עונג לכאב, בין מה נדרש לעשות כדי להרגיש נעים מסוג כלשהו, על מה ולמה מגיע בכלל להרגיש נעים מסוג כלשהו, הרי צריך לזכות לו. הרי רק אלו שהיו דופקים את גופי עד לאיבוד תפיסת מרחב וזמן בסוף היו מרשים לעצמם ללטף והייתי מרשה לעצמי לשחרר אליהם את השרירים, אל תוך הרוך המזוייף והמותנה.

 ההוא שהיה רוכב עליי מסיונרי, היה איש קשר לכולם. בין היתר לאביו, שהיה גבר בגיל העמדה המתקדם שלא פיספס הזדמנות לבעול קטינה 'חרמנית' בגיל נעוריה המוקדמים. לכבוד המבוגר היחיד בחדר כל ממתיני הספה כמובן התאדו בנימוס, הולכים כל אחד לכיוונו ומשאירים את האיש איתי לבד. משום מה כשהייתי בחברתם נראה כאילו אף אחד לא יפגע בי בכוח ממשי או יכריח אותי לעשות משהו באלימות. אולי כי היה להם לא נעים אחד מהשני, אולי כי התחרו מי בניהם יפיח קול גניחה מקיומי האפתי- אלוהים יודע. אבל כולם עזבו כשהאיש הזה נכנס, ולרגע הלכתי מתקפלת אחורה במיטה, יודעת שאת זה...זה בטוח, בטוח לא רוצה. הצליל שלו נשמע רועם באוזניי, כמו צב מיוחם מערוץ דיסקברי כשהוא מחזיק את ראשי ומתנדנד בי הלוך ושוב, חלוד ואפור ומתפורר. מבזק זיכרון נוסף שזוכרת היטב משם זה את הרגע בו הוא חדל, וחשבתי שהינה הכל גומר ומסתיים אך ידידי הקשיש רצה לערוך בנינו היכרות עם תנוחת ה69, יותר נכון תנוחת ה9 בלבד בה הרקטום הזקן שלו נגלה אליי בין ישבניו המדולדלים; כל המחזה המחריד הזה ירד ישירות על פרצופי וכמו גליוטינה

משם הכל ניהיה שחור.

את. משתמשת באותן מילים.

את,

מחזיקה במעגלים במעגלים מעגליים

תובעניים. את,

לא מובנת. לא צריכה להיות, כל אחד חיי איך שחיי לו

את, משתמשת באותן דרכים

צורות דורשניות, את את את

ואני אני אני

אותו הדבר שנים, שנה אחר שנה אחר שנה

פותחת. בעיה שלך שפותחת שם, לא? בעיה שלי. שלנו

אני ואת, את שבתוכי. הן שאני. מבינה?

כל מה שאפשר לעשות במילים

הם סתם צלילים ריקים אם להקשיב לזה,

הכל הרי כתוב שם בעיניים אם להסתכל. הכל נאמר מתחת למילים

הצורה, נגינה בה הן יוצאות מהפה, מה הן אומרות

המילים האלה. ואת.

מה את אומרת? עוד שנה, עוד שנה עוד שנה, שלא תתקעי אף אחד איתך, שומעת?

בנובמבר אז, היית ערומה יותר, ואת מה ששמרת מאחורי העירום הזה

מכוער שומרים בפנים. זיכרי, מכוער שומרים בפנים אף אחד לא אוהב אותו,

אף אחד לא יחבק את היריקות הנעלבות שלך. הרי גם את לא תחבקי

איפה שתרגישי מותקפת, את בכלל את בכלל בכלל בכלל את?

מה שהוצאת מבלבל, לא ברור בין הרמות הווליום. את יכולה להמשיך לצרוח,

כמו במטאל...זה רק ביטוי תחושה. את המלל צריך לקרוא...להתיישב, לפרש, להסתכל תחת זכוכית מגדלת

אז איך, איך את אוהבת את זה?

קשוח?

חזק? מה אומרת?

עדין במיוחד? דק? רוצה לקחת? למה לא לוקחת? למה לא מקבלת? תכניס לי..

רוצה קשוח? רוצה חזק? רוצה לשתוק תוך כדי ולמצמץ? לבכות? לנשוך שפה? את שלך?

את שלו? לעשות לך חור בראש ולגמור בתוכו?

לעשות לך חור בלב, בנפש איך שרצית, שתוכלי לסבול לעד? להישאר חולה?

את חולה? אני.. שואל רק. מה את רוצה? רק שואלת.

 והבן של הבת של הכוס של האימשדדךלחכעיךלגדחהיךלדחגיהכ שלו

שגמר לי על הג'ינס של האקס הקדוש

כאילו אני לא מזוהמת מספיק, כל האינפקציות האלה

הוא גמר במקום האחיזה, על כל מה שרציתי להיות

הכוס מרקיבה את עצמה מרוב גועל, שנים של גועל ואם זה מה שרואים בי אז זה מה שיש

ובלי מילים נשארו לי רק תחושות, איך לתרגם אותם עכשיו? אני אשיר?

אשיר. כן. אצווח כמו טווס שמבקרים אותו בגן חיות,

או שתבוא לשבת איתי בארגז חול, נשחק בעצב. נבנה ארמון,

הבכי האידיוטי הזה מרטיב את הכל, ולא בכאלו שרוצים ללקק ממך

תעזבי אותי כבר מפגרת, מה נדבקת אליי, אנחנו אדם חדש היום, וזה לא יתוקן

כלום לא יתוקן, ביקשת על עצמך. אבל לא באמת ביקשתי...התכוונתי ש...

עדיין, אמרת. יצא לך. נפלט בטעות. בכוח, לא?

שלא ישאלו אותך, ואם לרגע שואלים אז כנראה שמשהו לא בסדר, והינה שטף שטף שטף

שישטוף הכל וזה לא מפתח ריר תקין בכלל כל השיט הזה.

 ואם אגיד שכותבת עם פה פתוח?

אני משעממת אותך? מרעילה? כן רק כעס וכעס ושיגעון וכל האלו שבאו לקחת משנינו

זה צריך לצאת, ואתה יכול להרביץ את זה ממני תקופה ואסתום את הפה. לא? ככה סותמים

אותי. הכנס לתוכך, לספוג. להיספג לטוב יותר מעצמי. אולי אם תראה יפה

אהיה כזאת

אולי אם אהיה חבר, אהיה כזאת. אולי אולי אולי

אתה יכול לאהוב את זה ממני שיתפוגג,כל כך דוחה שבבקשה אל תדחה אתה

אין דרך להוציא את השטנים האלה, בבקשה בבקשה הניחו לי..

או שחקו איתי? תשחק איתי בדברי שטות, באלימות, בהוכחות וזיונים בלתי נשכחים?

נשתולל בחוץ בשכרות, נשבור דברים וננשך? הנשיכות זה רק כדי להדגיש את העדינות שבאה אחרי,

יש לה כוח מרפא על פצע. בלי פצע, זה סתם נעימי..והיא צריכה להתרפא

ובכלל מה חשבת לעצמך, מפגרת, כאילו...היית צריכה לשחק אותה גדולה אז, ועכשיו כאילו תקבלי פיצוי על שנים אבודות

בואי ניהיה קטנות עכשיו כי אז לא יכלנו, בואי נעשה הכל שוב רק בדרכים "נכונות ותקינות" הפעם,

כאילו היה תסריט בראשך ורק הוא יכול להתקיים כדי לרצות את הפג היתום והמזדקן שאת וזה לא יקרה חמודה

כי הדבר היחיד שבשליטתך הוא זווית הראייה וההסתכלות, אז בואי סובבי את הפרצוף הנובח

לאיפה שצריך.

זה מה שיש לי להגיד כרגע.

טוב?

טוב.