שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

פח המחשבות שלי.

פואטי משהו.

-"There is a place, like no place on Earth. A land full of wonder, mystery and danger! Some say to survive it you need to be as mad as a hatter."
The Mad Hatter

"כל הזכויות שמורות" HeavenlyDemonic©
לפני יום. 29 במאי 2020, 7:31

 גוף חלופי.

לפני יומיים. 28 במאי 2020, 15:50

 אני אוהבת להתבונן מהצד, בני אדם יכולים להיות יפים כל כך. פורנו לא עושה לי את זה יותר מידי, במקום בו איני בטוחה שההנאה היא כנה- אין לי עיניין. אני רוצה לראות ולשמוע אותכם במציאות, בלי מסכים, להסתכל איך נשמתכם יוצאת מהגוף וחוזרת בכל גניחה. אני רוצה לראות..

-איך הוא מקפל אותה, את הזונה הזולה והקטנה שלו יודע בדיוק מה היא צריכה ואיך. המבט הרעב שלה, עיניים מתגלגלות אחורה על כל עונג שמצליחה לתת לו והוא..הוא מבסוט.

-איך היא משפילה אותו, עושה אותו פתטי עוד יותר ממה שהוא, גורמת לו לזחול ולהתחנן כי היא האלה- והוא..הוא כלום לידה, הוא כל מה שהיא תרצה והכל למענה.

-איך הוא חודר אליו, מפלח את ישבנו בגסות ומשטח לרצפה, איך הוא מעניש אותו על התנהגות מכוערת מלמד שטעויות כאלה אסור שיחזרו על עצמן.

-איך היא דוהרת על הפנים שלה, מתענגת על שפתיים רכות, על גוף רגיש. וההיא תעשה כל מה שתרצה...השפחה המסורה שתטבע בתוך הכוס המלכותי שאותו היא משרתת.

 אני רוצה לראות אותם מזיינים אחד את השניה, כך וכך. מעניקים אחת לשני כאב, משלימים אחד לשניה את החוסרים, עונים על הצורך או הרצון או שניהם. תנו לי להרגיש איך אוויר שלכם מחניק את החדר, לראות איך העור נקרע ומתכער, הלחיים מתנפחות ומאדימות והפה מתנשף ומזיל ריר. הכניעה, הכמיהה, הצעקות..או השקט. אני רוצה לספוג הכל מכם, בהתבוננות.

ואז להתארגן, וללכת הביתה...מלאה בכל האהבה הזאת שהראתם לי.

 

לפני יומיים. 28 במאי 2020, 13:51

 אני יושבת בבית קפה, סוף סוף אפשר לשתות קפה כמו שצריך עם מאפה בצד ומחשב. אני יושבת בפינה ליד פסנתר, עם שולחן גבוה כזה וכיסא יציב. כל הדבר מותאם ללמידה, שולחן בית ספר ישן שמשקיף מהבמה על כל הבית קפה. מאחוריי יש קיר, לפניי יושבים כל השאר כל אחד עסוק בשלו. 

 נעים לי, האווירה המוזיקה הקפה. הכל במקום כמו שצריך להיות ורק חסר אותך כאן, קשור מתחת לשולחן מלקק לי את הכוס.

לפני 3 ימים. 27 במאי 2020, 17:27

 אני צריכה שתכתוב לי בכתב ידך

שאתה מרשה לי להיות מאושרת.

תחתום בנשיקה על שפתיי,

אפשר? אולי על הלחי, גם זה מכובד

אני אודה לך

על כל פעם שתסתכל לעברי בלי אכזבה.

 בבקשה, אני צריכה אישור חתום

אישור להיות מאושרת, 

אישור לעקם את שפתיי גם לחיוך לפעמים

תחייך איתי, בבקשה...

זה מצחיק כל עיניין התלות הזאת,

ככל שאני יותר רחוקה ממך-

כך גדל בי הצורך שתאשר לי את קיומי.

לפני 6 ימים. 24 במאי 2020, 17:39

 אני אטייל ביניכם בעולם,

בבדידות שלי אטייל, בבדידותם שלהם

אנחנו ניפגש מתישהו שוב,

אולי בסין? אולי בעולם הבא?

הרי גם אתה פשוט מסתובב בעולם,

ממש כמוני. פגוע וקטן

זמננו קפא איכשהו

והם לא מבינים אותך

והם לא מבינים אותי

ואומרים לנו, "פשוט תעשו!"

ואומרים לנו, "תמיד אפשר איכשהו!"

ודורשים מאיתנו.

 שנראה חזקים אחרי כל נפילה, גם מזוייפת-

הרי את האמיתיות לא נראה להם

בוודאות לא את עומקן שלהן,

בטח לא את שעות הבהייה בתקרה.

 ובנפילות אתה לבד,

ממש כמוני, רק בקצה השני

מטייל בעולם בבדידות

אולי ניפגש מתישהו שוב..

מקווה שבקרוב.

מקווה שבעולם הזה.

לפני 6 ימים. 24 במאי 2020, 11:03

לפני שבוע. 22 במאי 2020, 1:04

 הם יוצאים ממני

ושוב חודרים אליי

כמו פולשים שבאו לקחת לעצמם

נכנסים ויוצאים ממני,

בלי לדפוק בדלתות.

 הם מטפסים מעליי

פושטים את העור שלי

מורידים את שלהם

מראים לי את פניהם

את אחוריהם

את מה שנהפכו להיות ברגע ש..

 את עצמם הם מראים לי,

והם אינם יפים

אינם יפים בכלל.

 אתה, אתה תוריד אותם ממני

תקח אחד אחד

ותגדע אותם מעליי

את הכיעור שהשאירו בי

תוריד בלשונך הרכה.

 אתה תקח אותם ממני

תקח אותי מהם,

לתוך שום מקום

אל תוך השממה שלך

אעטוף אותך בעצב שם

אצחק לך דמעות.

 הם יצאו ממני,

חוזרים לתוכי שוב ושוב

מזריעים בי דווי

ואתה, תנתק את שורשיהם ממני

עם שינייך תסיר אותם,

ותבעל אותי עד שאעלם לתוך..

 

 העולמות הפנימיים שלי

הם אינם יפים,

אינם יפים בכלל.

Smash my heart into bits, I am broken

Twist my soul inside out, I'm still breathing

Run across my burning heart, you can't break me.

לפני שבועיים. 15 במאי 2020, 15:08

#לחשוף את קישוטי האהבה שאתה משאיר עליי לציבור הרחב.

 

לפני 3 שבועות. 6 במאי 2020, 18:36

 חשבתי בילדותי שלכל האנשים כואב תמיד וכל הזמן כמו לי, כשהבנתי שלא- נורא התביישתי שכואב לי איפה שלאף אחד אחר לא. מניחה שהרבה דברים מהראש והנפש זלגו לתוך הגוף שלי, מנסים לצאת באיזשהי דרך מתוכי. דקירות בראש, מיגרנות, בחילות, כאבי גוף. אני מתבכיינית עליהם לאחרונה הרבה כל כך, אבל באמת שאחרי הרבה שנים של החרא הזה יכולת האיפוק והסבלנות שלי כלפיי עצמי יורדת. או שהכאב עולה עם הגיל, לא יודעת.

 אז לפעמים כשהמצב רוח הדוברני שלי מתנגש עם חריקת פרקים זה הופך לכיף חיים של ממש- מצבי רוח דופקים לי במצח לשאול לשלומי לפחות כל שעתיים, מחשבות מפסיקות להתקיים ובמקום נפתח שטף דיבור על כל דבר שרק אפשר לדבר עליו, כמובן בהקשר אליי. אני רוטטת מעצבים פתאומיים, עייפות וחולשה שמכים משום מקום. מרגיש כאילו חוטר זז בתוך העצמות שלי או מסביבן ואז חודר ודוקר לתוכן. המפרקים מבקשים להיפרד, מגרד פנימי למועקה של ממש. לא מצאתי דרך לתאר את הדבר המציק הזה שנע לי בתוך הגוף. האגן מתכווץ, איך לעזעאזל עצם יכולה להתכווץ? אבל גאדד זה מתכווץ. פרקי הידיים בוכות לי שאפרק אותן לחלקים , משהו ביניהן לא מסתדר יותר וחוליות הצוואר מדברות לי כי הן לא משהו, צריכות שיקרעו אותן אך הנורא מכל זה הברכיים. הברכיים הארורות והזקנות האלה, שמרגיש שכל הנוזלים ייבשו בהן ועכשיו הן לא יותר מלגו עתיק שהורכב לא נכון. בניגוד לכאב אחר, זה נוטה יותר לכיוון המטריד. העצמות שלי מוטרדות, ואני חייבת חייבת לעשות איתן משהו לפניי שאני אשתגע.

 כך עוברות להן שנים, אני עם התחושה הזאת. לפעמים יותר לפעמים פחות כמובן שלא רצוף אבל כשזה תוקף זה פאקינג תוקף.  לבד אני מרביצה למשהו, בדרך כלל לעצמי בסוף, בחברה- מאניה ידידתי הנאמנה צצה משום מקום ומזיינת להכל את המוח יותר מהר ממה שאני מצליחה לחשוב. זה מציק, מציק ומייאש. סף הסיבולת שלי ירד? ניהייתי בכיינית? לא אוהבת לדבר על הכאב שלי ועדיין זה כל מה שאני עושה כל היום, לא?

 זאת אחת הנקודות בהן אני זקוקה שיפרקו אותי. חגורה בברכיים, סטירות אחת אחרי השניה, לקפל אותי לבייגלה ולממש תרחישים סדיסטיים עליי- זה זועק לי להרגיש משהו אחר, משהו אחר כוסשלהאימאשלזה רק לא החרא המזדיין שהולך לי בעצמות! החיים דולפים מהפרקים שלי.

בלאט.

סמים וכדורים לא עובדים כאן, בחיי שניסיתי הכל.

I'll drown my beliefs
To have your babies
I'll dress like your niece
And wash your swollen feet

Just don't leave
Don't leave

I'm not living, I'm just killing time
Your tiny hands, your crazy-kitten smile

Just don't leave
Don't leave

And true love waits
In haunted attics
And true love lives
On lollipops and crisps

Just don't leave
Don't leave

לפני 3 שבועות. 3 במאי 2020, 17:22

 זה מצחיק, פעם אמרו לי "זה נראה שכלום לא מזיז לך".
אני באמת נראת ככה מהצד? הייתי רוצה אבל לא חושבת. הכל מזיז אותי. סליחה, מעיף לאלפיי קיבינימט- לא מזיז. לא דברים קטסטרופליים לא מפחיד לי המוות, לא שלי ולא של קרובי. אני בסדר עם קורונה, עם סוף העולם המתקרב בעקבות משבר האקלים, בסדר עם מכת החולדות בשכונה. בסדר עם להירדם בטעות על ספסל בחוץ באיזור מפוקפק בלילה, בסדר אם תלך או אם תישאר. שישרף הכל, אני אשב ואסתכל לי אבל עד שזה מגיע לקטנות, אלו שמוכיחות את הפאשלות שלי לא משנה כמה אני מתאמצת. מילה תספיק כדי להוריד אותי ממצב רוח טוב שגם ככה מבקר אותי לעיתים נדירות-להפך הגמור, לכן להרגיש טוב "מידי" כבר לא בא בחשבון מבחינתי, אין לי כוח ליפול כל כך הרבה ועמוק כל פעם.

'כלום לא מזיז לך.'

כלום, חוץ מהכל..