כשאני חושבת עליך את נראת לי כמו אור בוער וגדול, תמיד לפניי קילומטרים כך שארגיש את חומך מבלי להישרף עד כלות. רצתי אחרייך, מנסה לתפוס את השמש עצמה אבל תמיד ברחת אל תוך הלילה; לבסוף הגעת לחושך לפניי.
היום את נשמעת לי כמו שיר צובט בלב, ההוא שתופס מקום בך ם לאחר שנים ובלי לזכור את מילותיו המנגינה עדיין נטבעת, מעבירה תחושה שונה בכל אפיזודה של היזכרות.
מעולם לא ידעתי לרוץ.
אני מדמיינת אותך לוקחת אותי איתך גבוה, מעל כולם, להשקיף עליהם ולהתבונן ביחד כמה הכל תהומי. אני אחזיק לך את היד שם אם תתני לי.
מעולם לא נתת לי, מעולם לא לקחת אותי איתך.
לפעמים כשאני חולמת את פתוחה בפניי ואני מזדחלת חזרה אלייך ומתקפלת בבטנך, מזיזה איברים חזרה למקומם. תשאבי אותי אחורה, אימא, לבועה החשוכה שאת, אל תוך הרחם החולה שלך ותלטפי את נוכחותי שם, תלחשי לנו שהכל יהיה בסדר כמו שבטח עשית אז...רק שהפעם אני לא אאמין לך.
