הוא שאל, אחרי שקצת העמסתי את קורות חיי על מוחו המעכל. "קשה-" פלטתי בגיחוח קל ובזאת השיחה נגמרה. כמה קל לדבר ולהעביר את העבר כמסר, כמה לא נוח להסביר את ההווה הקיים ובכלל זה הוא ששאל אז אשמתו שפיו נשאר נטול מילים.
***אזהרת טריגר***
ולאלו שכבר לעוס להם הנושא- זה הזמן לדפדף הלאה והמשך לילה טוב 3>
'אולי במקום להתבכיין שוב, תעשי איזה ניוד יפה ותעלי? בכל זאת, התחדשת' היא אומרת לי, תוך כדי שאני לועסת שוקולד שאינו רצוי בבטני בכלל. 'להזכירך, וורוד ילדות על הציצים לא יסתיר את הדבר הזה שיש לך מתחת לעיניים' אמרה השניה. לא מזמן הזכיר לי כי הקולות האלו אינם שלי, הכל כבר נשמע בעבר משם או מפה. היה פעם מי שיפשוט, מי שיאשים, מי שיכעס ומי שיתאכזב ובתוך כל זה יואהב. עם זאת, הידיעה שכל השיט הזה אינו שלי לא מוציאה לי אותן מהראש. איפשהו זה מתלחשש לי להתבטא במיניות מופרזת, בואי נכתוב איך את רוצה שהוא יידבק לך לבין הרגליים, איכשהו באופן קסם מצליח לעטוף את כל הגוף ואז באמת לעטוף את כל הגוף ולהכניס לתוכך כל פיסת כעס ואדישות שלו, לדחוף לך עמוק לכל חור שקיים ואיפה שלא קיים- ליצור חור חדש.
לא. זאת אומרת כן- אבל זה לא מה שאני רוצה לכתוב עליו עכשיו.
הראש הזה מבולגן.
עוד לפניי שפתחתי חדשות, עלה בתוכי כמה דוקרת המציאות שסביבי. כל כך חשוב שיש מודעות לאונס, כל כך נחוץ ואמיץ מצד אלו שמדברות ונלחמות אבל לפעמים בא לי לחזור אחורה כשעוד לא דיברנו או ידענו. אי שם הייתה התמימות או אולי פשוט הרבה אמונה. הייתי מאמינה בטוב שעתיד לבוא, הוא היה עתיד לבוא. הטוב אינו נשאר, אינו אלא אורח השב לתקופות קצרות מועד. זה בסדר, אנחנו ביחסי הבנה עם ה'טוב' הזה.
איך אני היום...ממ. היום למשל הוא תרק את המגירה בטעות, הרגשתי שהגוף שלי נעמד על משמר ותכף- תכף משהו יקרה, מישהו יתקוף ואני צריכה להיות מוכנה. הוא נעלם לי שם, אני נעלמת. זה רגע קצר אבל מותיר אי נוחות.
את צריכה להתקלח.
הכל מאיים סביבי, כולם מאיימים עליי. זאת לא חרדה כמו שדריכות יתרה, חשבתי אולי הגראס אבל בלעדיו זאת אותה התחושה רק על ספידים, כך לפחות אני מספיקה להשחיל מחשבות. אם מישהו מאחורי במדרגות, הולך לו לכיווני במקרה הגוף שלי מתחיל לסמור. היום הוא גם פיהק, בקול המקסים והיפה שלו, אבל הלב שלי נעצר. משהו יקרה עכשיו. תתכונני. אני ניהיית רגישה לצלילים בעליי עוצמה ועובי, המצח כאוב ופעיל. הכל מוכן שכל רגע משהו יקרה ואני אצטרך להיות חזקה, או לזייף את עצמי חזקה מה שמתיש הרבה יותר. קשה להשתחרר אל תוך הידיים אבל בלעדיהן אני נותרת כה חשופה ופגיעה שהינה כל רגע מישהו יבוא ומשהו יקרה ואני צריכה להיות מוכנה.
זה כאב, אבל התקלחתי בכל זאת.
היו באמת הרבה פעמים, אבל אחת ברורה -בהיותה בת 19 -שאפילו המוח המעניש שלה הצליח עוד באותו הלילה לגמגם שזה אונס. הוא החזיק אותה על המיטה הגבוה, עובר מאוד מהר מ"אעשה אותך מלכה שלי" לזה שלא יכלה לזוז ופאק המיטה המזדיינת הייתה גבוה. היא הייתה מאוד פיקחית באותו הערב, לא זוכרת, מה עשיתה עם הידיים שלה? ניסיתה להדוף אותו? אמרה לו שיעזוב אותה, בכתה דמעות- 'כמה מבזה, זאת לא הפעם הראשונה שלך ככה ואת בוכה?', יבבה לו "אני רוצה הביתה" מתייפח, והוא דפק את הכוסשלהאימאשלה, עד שהקונדום נקרע והמיטה הגבוה זזה והגרון שלה כאב מאוד, הגב שלה היה דחוס שם איכשהו וצרב, הרגליים רעדו וכל הסצנה לא הייתה יפה בכלל. בוכיה ונפוחה, חצי ערומה היא נשלפה החוצה מהחדר, הוא דחס לה 100 שח ואיכשהו צלעה החוצה והתיישבה על מונית. הקול היה צרוד ורועד, בקושי נשמע והיא ניסתה לומר לו בטלפון- 'הוא אנס אותי, בבקשה, תבוא, הוא אנס אותי' והוא לא בא. הוא לא הבין בכלל מה מילמלה לו שם. היא נכנסה הביתה ישרות למקלחת לשטוף את כל הזועמה הזאת מעצמה, מחפשת איפה המזדיין הזה גמר בזמן שהכל הדיף גועל. שפשפה עד שהעור האדים, מקווה כי יחד עם השכבה הראשונה שלו יירד גם הוא ממנה. היא הביטה בעצמה ערומה בראי וראתה סימנים, בוודאות היו ופעמו. היא לקחה את כל כדורי השינה שמצאה במגירה והלכה לישון או אולי החלק של הכדורים כלל לא היה ופשוט הלכה לישון- באמת כבר לא זוכרת, החלק שבו קורעים את שהיא כבד ומוחק זיכרונות סביבו. על הגב בצד שמאל באיזור הצלעות פנימה אל עמוד השדרה היה כחול מתפזר ושפשוף קל. היה כואב, ללא ספק. היום היא נזכרה ברגע בו אחזה בפעם הראשונה בחגורה, תוך כדי התבוננות פערה בהצלפות עם האבזם את הסימן הכחול המתפזר והעלוב שהיה עליה. יום למחרת התוודתה שוב, הפעם לחברה -'הוא אנס אותי,' מראה לה את הגב שכולו כחול מסגיל, היא נבהלה מסכנה. לא דיברו על זה עוד. הגב שלה כאב, ובהמשך הופיעו עוד מסגילים ומצהיבים למיניהם, אבל אתם מבינים- היא כבר פחדה שהם שלא יאמינו לה, זה חייב להיות חמור מספיק אחרת שוב לא יאמינו לה ובאמת באמת זה כאב לה. באמת באמת, לא כמו בפעמים הקודמות שכאב קצת פחות.
היום אני בסדר. עובדת, אתה רואה, עשיתי טיפול וחייתי כמה חורפים יציבים אפשר לומר. קצת בעיות שינה אבל מסתדרים, יש כדורים והם תומכים להחזקת היומיום. יש לי חיבה מיוחדת להצלפות אך עליה אחנו לא נדבר.
לפעמים אני לא מתקלחת כי אני מפחדת לעצום עיניים. אולי אעצום בטעות ואז הם יבואו ומשהו יקרה? לפעמים זה קשה לדבר, להגיב או להיות נוכחת כי העבר בא לקחת אותי ושוב להדביק למיטה, ולנהום לי באוזן "סתמי כבר, זונה קטנה, אי אפשר ככה, סתמי כבר!" המזדיין החדיר לי לאוזן כאילו לא חדר מספיק ואני מנסה הפעם לא לבכות לו שוב אלא פשוט לשכב שם, אבל הזמן לא חוזר אחורה וכשכן- הוא בלתי ניתן לשינוי.
וזה נתקע ככה לפעמים.
ככה אני היום.
