לפני 4 שנים. 12 באוקטובר 2020 בשעה 12:48
דפקתי לו בדלת, היה כבר ערב. הבכי בכה פנימה, עפעפיים משופשפות ומילים מתגמגמות להן מתוך הפה, מתמוססת בעולב שאני. הרגשתי שעל העור בוער קרח, אלפיי נמליי אש מתרוצצות על הגידים הלוך ושוב, סוחבות ממני את הכוח להיות.
קומת קרקע, דלת ברחוב פתוחה לרווחה ולעיניי הרוח והילדים השיכורים שבספסל ירדתי נמוך נמוך על ברכיי, הורדתי ראש מנשקת את שטיח הכניסה הבוצי. "תפתח, תיקח אותי. בבקשה, אני אלך כשתגיד אבל רק עכשיו... קצת. קצת תיקח אותי. בבקשה.."- יצא בקול יבש מהגרון. הוא פתח את הדלת, מביט במחזה הזה. משאיר דלת פתוחה, הלך לרגע למטבח ואני הצלחתי להכריח את הצוואר לעלות, אולי אסתכל לתוך עיניו עמוק ואחדור לדם שלו, אולי אז הוא יקח ויחבק ויחבק ויקח וישים אצלו...חזר עם קערת מים, הניח אותה מול האף שלי. "את נראת פטתי", וסגר את הדלת.
* * *
