מה הם חיים?
איך זה אמור להראות?
האם קריאה אינסופית של ספרים, במקום פסטורלי ומנותק מבני אדם זה חיים? או פספוס שלהם?
האם להשתכר לעילפון ביחד ולשוטט לילות בפארקים, אוהבים ומזדיינים זה חיים? או אולי בזבוז שלהם?
מה הם חיים ומי יודע? מי בעל התשובה הנכונה? אלה שלומדים באוניברסיטה ואז חיים בתבניות, הם יודעים?
אולי יש כמה תשובות נכונות? איך נדע? מי שמגיע לסוף, יודע מה הם חיים?
או אולי לא כולם בכלל מחפשים משמעות בהכל, אולי לא כולם צריכים אותה?
אני לא יודעת מה הם חיים, לפי מה ומי למדוד אותם.
האם מה שמרגיש טוב הוא הנכון? האם הנכון מרגיש טוב?
אני לא יודעת מה הם החיים, ולפעמים אין לי כוח לחיות אותם.
יש בי מן חלום כזה, כל פעם שאני מתייאשת הוא מופיע מול עיניי-
אני שם בביתי הקטן והוא צנוע, המושב קטן ואני גרה בסופו.
חלוני פונה אל עבר כלום וריק, קוצים ודרדר ואדמה,
ויש שם אופק. והכינרת, עודנה יפה ומלאה, מלמעלה.
אני לא יודעת מה הם החיים, לכן שואלת את עצמי
ומה אז? אחרי זה?
אז יהיה לי אופק. אז יהיה לי צנוע ורגוע וקטן,
אצא לפנסיה מוקדמת מאוד, אגדל מלפפונים ואז אחמיץ אותם
אולי אקרא ספרים שמספרים על מה הם החיים
עבור בני אדם אחרים או דמויות.
ומה אז?
אני לא יודעת מה הם החיים, והינני כאן-
בביתי הצנוע, לבד ואף אחד אינו מצפה או מקווה או מחייב
אין אולי כנרת תחתיי אבל הגינה לא רעה בכלל,
אין מי ישפוט או ימדוד. חבריי לפעמים מקנאים בי
"מה רע לך, אליס? יש לך הכל, שלך. את אדונית לעצמך"
אז אני אומרת "כן, נכון" ושולחת להזדיין לאלפיי מיליון עזעאזל.
כי יש דברים שזוחלים בעור שלי, מאז שנכנסו תחתיו
יש חלאות שלוקחות מקום ממני וכשהם אינם אז אני בכלל לא יודעת איפה אני
חצי זכרונות, חצי דימיונות, חלומות בהקיץ והבזקים של חיי וכשאין גראס בסביבה זה מעורבל ועמוס ולוחץ כל כך
שאני לא יודעת לאיפה לברוח והולכת לישון. יכלתי להעביר חיים ככה, בתנומה
רק שהמוח העיקש לא מסכים לי, מעדיף לרחף בענן של מוזיקה, סמים וייסורים.
ובכלל
אני לא יודעת מה הם החיים,
ובא לי להשתכר.
טוב?
אוחחח האלבום הזה. המילים. גיליתי בגיל 13, רלוונטי עד היום.