היא אומרת לי מהצד השמאלי של כדור הראש, ועוד מה? במין רמיזה כזאת שאחריות היא דבר שאפשר לוותר עליו בקלות
הרי שם יכלנו לבחור בלשים זין על ההשלכות, תמיד היה עתיד שיתקן את הנעשה
והינה הגעתי לעתיד הזה. ההיא בתוך הראש שלי כועסת כל כך, היא רצתה עתיד אחר ואני מסתכלת עליה ושואלת אם היא רצינית איתי בכלל....?!
הרי אני כל כך מתאמצת והיא פועמת את רגשותיי אל תוך הלב- שגם הוא אגב מתאמץ נורא,
'בואי נשתכר, נו בואיייייי'
ולא משחררת, כמו החברות המעצבנות האלה שמדרדרות אותך איתן כדי לשאת בנטל
בכלל זה היה אמור להיות בלוג מיני או משהו,
לא בא לך ללכת לפתוח את עצמך קצת? הרי גם שם יכול להיות שקט,
אבל לא את לא רוצה שיחדרו את החומות שלך- רק יפצעו אותן אנושות. אומרים שכאב משחרר דברים במוח, אולי עם שחרור דברים חזקים מספיק
אפשר להעיר מקומה
את החלק הנוטה למות הזה בך.
חבל באמת שאנחנו לא נערה יותר, באמת הייתי משתכרת עכשיו ומייסרת את עצמי עד לאובדן תחושה
מפצחת את העצמות האלה תוך מעבר כל שלבי ההתמודדות- מגל הצחוק ועד לאי אכפתיות ואז לבכי ואז לבור של כלום ושום דבר.
משהו בך פשוט אוהב למות, כמעט אובססיבי
(בלי הכמעט)
אולי כדי לקום באיזשהו מן הבקרים מחדש, כמו פאקינג ג'יזס-וומן
משהו בך אוהב שהורגים אותך, אולי כדי להילחם על עצמך או להוכיח חוזק
גירדתי את הקרקפת עד לחורים של ממש, אל תוך המוח עצמו, יש לי דם בציפורניים איכ
וזה כי רק בקרקפת יש פצעים שאף אחד לא רואה ואפשר להתעלל בהם- מן פגיעה עצמית קטנה ולא מורגשת, וזה גם מגוחך נורא
היא אומרת לי מהצד השמאלי של המוח שצריך לגנן אותה ממש, ומצד אחד כל הצורך בהורה כל כך חמוד ורך ואז מצד אחר
כל כך אלימה, כל כך אלימה וסוערת
ובכלל למה לכתוב את כל זה?לא יודעת, באמת. המחשבה תופסת כל כך הרבה מקום
הרגליים יפלו תכף. פעם חשבתי על עצמי שאני חזקה יותר, בטח זה היו הסמים
בטח שלא חזקה, זה בהחלט. נורא מתנדנדת וכל הכאב הזה כאילו כל מה שהרביצו לי נחת רק עכשיו
בחבטה אחת
ולפעמים עדיף שכבר יסיימו להכות עד לעילפון מוחלט. וכל תחושת היתמות הזאת, הקטנות
ויחד הגוף מתפרק עליי ממש נופל לי על נפש שגם ככה עובדת קשה לאור מצב התינוק...-
הגריאטרי שאני. תינוק גריאטרי, כן. פעוט קשיש משהו.
כמו בסרט בנג'מין משהו... וואטאבר. לא יודעת. לכי תעשי עם עצמך משהו כבר...
