גמרו עליי בתל אביב.
נסעתי לעשות סידורים, נתקלתי בדיסוציאציות...לא הבנתי למה אני נוסעת. באיזה זמן אני. ובכל מושג הזמן הוא מסובך למדיי...בשבילי.
הייתי צריכה להגיע לרכבת, ולבסוף לעבודה.
רציתי לשתות משהו ולהבין איפה התחנה, מפה לשם בחור שהתחיל איתי יפה ועזר לי להגיע לקפה הרצוי, שאל
"אז מה יש לך? במה את חולה? מאניה דיפרסיה? סכיזופרניה?" זה התקיל נורא. חשבתי...אולי אני באמת שקופה. אולי כתוב לי על המצח?
ואז הוא לוקח את היד שלי שם עליו ומוביל ישירות אל תוך ביתו. הוא אוהב פירות ואמר שיש לו מלון ספרדי בבית. הייתי רעבה, את זה אני זוכרת טוב. הראש לי לא נכח כל כך שם, אבל זה קשה לתפוס לנוכח העובדה שאני אישה בעשור השלישי כמעט ועם דיסוציאציה לילדה בת 4, ליטרלי. החוסר שליטה הזה נורא
בעיקר בעצמי. בראש בגוף. ביחסים. בכאב. ברגשות ותחושות. בכלום אין לי שליטה
פרט לקבלה, חמלה ונשימה. קיבינימאט
הוא לקח אותי ונגע לי בעורף, חשבתי "שיט" ואז נעלמה לי המציאות. מהצד לא יודעת מה הבעתי, חושבת שכלום. בהיתי הרבה, הסתכלתי סביבי...אמרתי כל הזמן
"אני צריכה להגיע לרכבת. יש לי עבודה."
לפעמים יש אנשים שאני רוצה- לרוב לא. זה מסובך, המיניות שלי...זה מסובך מידי. זרים לא עושים לי את זה. גם הקרובים לא תמיד...
כך או כך, מצאתי את עצמי עולה לחדרו ומהר מאוד שפתיים נדחפות על שלי. אם יש משהו שלמדתי בבית זונות זה להגן לפחות על החור בפרצוף שלי, להתחמק מלשונות פולשים ובולבולים מאיימים באוראלי נהפכו למיומנות. הייתי לבושה, קמתי כל הזמן ואמרתי
"אני צריכה להספיק לרכבת, יש לי עבודה."
ההתחמקות שלי איכשהו כל כך קלה לצפצוף עליה,
זיון יבש ומפמפם. אצבע בתוך הפה שלי.
נשכתי אותה.
הייתי במחזור, מה ששמר על כל הפתחים אליי מוגנים אבל האיבר הזקור והדורשני עדיין נשלף מולי
לא אמרתי לא ברור, סובבתי פנים ברור, אמרתי ברור
"אני מאחרת לעבודה, צריכה להגיע לרכבת."
הוא אונן את עצמו וגמר על הבגדים שלי. עוד משהו שלמדתי זה שיש רגע כזה שבהם הם מבולבלים ועייפים אז אני יכולה למהר ולעוף משם.
תפסתי מה שראיתי על הרצפה, חייכתי הרבה, אני הרי מנומסת.
ככה זונות עושות. מחייכות הרבה בנימוסין.
רצתי לדלת, הוא אחריי מלווה אותי לתחנה ומבקש טלפון. נתתי את הלא פעיל, וקפצתי לאוטובוס
בבגדים לא שלי. הבגדים שלי בשקית מלאים זרע.
זה היה שבוע שעבר...ככה זה, חיים בהתנתקויות. הכל מסוכן, וכדי לחיות בטוח אפשר לנעול אותי בקופסא. שבה כנראה אשתגע
לפניי כן, לא יודעת כמה זמן, חוויתי פרידה. מבלבלת, מיותרת ומקשה עליי.
לפניי כן הגעתי להדרדרות בעבודה שאני מאוד אוהבת, לאט לאט...הכל קרס.
לפניי כן התפרצו לי כאבי גוף מתישים, מעייפים ולגמריי לא מתאימים עכשיו להתמודד איתם
לפניי כן היה התקף טראומתי בזיון. לפניי כן היו תקופות של דיסוציאציות ואובדנות
לפניי כן מישהו קיפל אותי על 4 בכניסה לבית שלו. לא סיכמנו את זה. הייתי בראש אחר אותו היום, אז קמתי והלכתי בסערה
לפניי כן עברתי פרידה קשה ומטלטלת שעדיין מרעידה אותי
לפניי כן...
בלאט.
זה מצחיק, שכל מה שחושבת עליו עכשיו זה שאני חרמנית נורא ואין לי שום דבר לעשות בנידון
כי הגוף לא ישתף איתי פעולה, הוא מוטרד. ומחשבות כמו "אולי נהנת ממה שקרה לך?" יסתובבו לי בראש, וזה לא מסתדר עם הכוס השבור שלי. לא נהנתי, אני מוטרדת. וישאלו אותי דברים מהסוג הזה ולכי תסבירי שאותה הפעולה יכולה להתבצע ע"י אנשים שונים ולהרגיש אחרת. הגיוני, לא?
אנושי? לא יודעת. מישהו יכול להצליף בי, מישהו אחר לא. מישהו יכולה לזיין אותי איך שהוא רוצה ואני אתמוסס ומישהו אחר לא.
וכן כאן יש הרבה תשובות, כאן, בעזרת התמסרות ושליטה אפשר להוביל את הייגון הנוראי הזה למשהו חוויתי ואוהב ועוטף,
אבל הראש שלי
הראש שלי יתפוצץ תכף, וגם הגוף.
ואחרי זה, אדם שאני אוהבת פגע בעצמו, כי פגעו בי. ואחרי זה, אני עוד יותר מבולבלת, עצובה, וכבדה ממה שהייתי לפניי.
ואני חושבת, מה אני חושבת כשאני משתפת אתכם? אני לא חושבת. אני רוצה רק להקיא את זה החוצה, בלי שיגידו לי כלום. בלי יגרמו לי להרגיש אשמה או שצריך לפתור את זה או "יכל להיות גרוע יותר"
כלום אני לא רוצה. באמת. רק לסבול פחות
שהיקרים שלי פחות יסבלו.
כאילו אני מחפשת תירוץ למה חיה מעגלים, לופים, מחפשת להסביר את עצמי למה לא מתקדמת באמת לשום מקום אבל גם לא אתקדם - והתוכנית היא סהכ לקום בבוקר, להשקות עציצים בזמן. לטייל. למחזר. לשמוע מוזיקה. להרגיש טוב, טוב סביר יומיומי, לחלוק אותו.
ולא מחשפת אהדה, או תקווה. לא מחפשת מערכות יחסים, מצטערת- אנשים הורידו לי את החשק, זה לא שווה. התקשורת שלי קשה מידי,מעדיפה את בדידות עם גיחות מידי פעם לעולם. הפסקתי להבין אתכם, ואולי גם את עצמי לאחרונה.
הכל שונה כל כך
אולי כן יש משהו שרציתי שיגידו לי. רציתי שיגידו לי "זה בסדר, זה בסדר שקשה לך. זה באמת קשה"
ורציתי לרעוד מאוד. כי להתחבק זה כואב, זה פיזית כואב, כי קונספט אהבה כואב כי לרצות זה כואב ולהיות רצויה עוד יותר
אולי, שזה בסדר להיות תקוע בחיים שלך. זאת תקיעה יציבה למדיי
אולי אצליח בסופו של דבר להשקות עציצים בזמן. מיחזור כבר התחלתי, למשל החולצה שגמרו לי עליה נהפכה לסמרטוט לניקוי שירותים.
ובכלל, יכולה להגיד את כל זה לעצמי..
זה בסדר שקשה לי, זה בסדר שמקיאה את זה. זה בסדר שמרגישה ככה, ומתנהגת ככה כי זה קשה. החיים קשים ואני מתמודת איתם לא רע לאור המצב
ושיזדיין העולם.
לרוב, כדי להרגיש טוב אני מדמיינת שסוף העולם הגיע, וכולם מתו ברדיוס מסויים שלי
ובאופן דוחה זה משמח למדיי...ומרגיע. זה דורש זמן, עד שדברים מסתדרים וכשהם כן- צריך להתאמץ לשמור אותם כך. לשמור את מה שטוב, בטוח וחומל...
ועם כל זה, ממש לצד הקטורת ותה הג'ינג'ר אני חושבת איזה בגדים אלבש לבית קפה עכשיו. אוהבת להתלבש כל יום כמו לקרקס אבל לא רוצה שיגמרו לי עליהם..חבל, הכל כותנה ופשתן. חושבת איך מלון ספרדי שונה ממלון רגיל הרי לא טעמתי אותו בכלל..לבסוף. חושבת, איך לצאת מהגוף שלי לרגע...
רק לרגע. ובבטחה.
