* נכתב על אירועיים אמיתיים.
** יהיו עוד בהמשך, RAPE ME יהפוך לתור/פינה קבועה, למרבה האירוניה.
חלק ב-
הספה הייתה דקה ובהחלט לא מתאימה לשניים אך מאחר וכל המקומות הנוחים היו תפוסים המשכתי לשכב בדממה, כפי שנוהגת תמיד. הבוקר החל להגיע, קרן לבנה-זהובה חמקה דרך החלון ופחדתי להירדם. פחדתי שאם ארדם אפספס את החיבוק הזר הזה, החם והממלא. נכנסתי אל תוכו עוד, משפשפת את גבי על החזה המוצק שלו, ניצב איתן כקיר מאחוריי. הוא היה גדול ממני לפחות בארבע שנים, שיער שחור ארוך ודל, פזור על פנים לבנות וארוכות. אצבעותיו זמן מה שיחקו על הפטמות שלי, בין מגע קל לצביטה וסיבוב, אוחז ומעסה ומושך. הרגשתי אותו מריח את כתפיי, מקרב את האגן שלי, מעגן את החורים תחתיו. גופי היה עייף, שחוק, ומתוך התשה נפשית התגנב לו ניצוץ והצית את כל המקומות הנטושים שעוד לא גיליתי בעצמי. הדגדגן פעם, מתכווץ בהמתנה, בוכה בתחינה שישאיר את ידיו עליי, יכניס אותן, הוא היה רך ונוגע- בוחן כל פרט ואיבר שיש עליי, עובר על הריסים והלחיים, לוחץ את הבטן, מחזיק ספק כטרף ספק כמחזיק גורה, טוחן בעצמות פיו את הצוואר שלי, נושף ונושך לחוליות יחד עם נהימות המושתקות אל תוך בשרי. התהפכתי אליו והכנסתי את הלשון המתייפחת לתוכו בחוסר סבלנות. בשקט כבד החלפנו אוויר בנינו, טיפסתי על גופו, ממסמרת את עצמי על רצונו הזקוף והבולט. "את יפה" הוא מלמל ברחמים, מסתכל בפליאה על דמותי דוהרת כאילו רודפים אחריי, שואבת מהזין שלו תשומת לב רכה ומלטפת, דורשת מעיניו לראותי אחרת- טובה יותר ממה שאני, בזמן שהוא מורח על שפתיי את החרמנות הפטתית אשר זלגה בנמצרות מהכוס המאדים. מרוגשת ומוחמאת כי נאה ועדין ורך כמוהו רוצה כל כך מישהי נחותה וזולה כמוני, ניסיתי לפתות את תאבונו אליי כמו מסטיק על בטן ריקה, שילעס ולא ישאיר טעם לאחרים, שיסיים וירק אותי. מנדנד אחורה וקדימה הוא דפק לתוכי קצב נוסף שהצטרף למנגינה העצובה הזאת, מהיר יותר ויותר וגרם להשתנקויות ואנחות חסרות קול. לחש לי מילים כמו "חמודה שאת" ו"נסיכונת", עיניי התמלאו רגשות שהשתיק ב"שששש" מתוק ומנחם, הוא החזיק את המיסכנות שלי ודחס לי אותה חזרה לפה, מרשה לעצמו לצמרר, להביא לבכי עלוב ומגמיר
תיגע בי
בבקשה
תיגע בי
בבקשה
תיגע בי טוב...
בבקשה.
אני מתחננת...
מישהו מהישנים על מזרן המיטה הסמוכה פתח עיניים, הפה המכוער שלו התעקם ובדיוק כשרכבתי את גמירתי הרועדת, אחוזת הדיבוק וחרדות נטישה- המכוער הפליק לזרועו של מכוער-נפש אחר שנחר לצידו; "תראה את זאתי, חה אמרתי לך שהיא שרמוטה בלב" הוא ציחקק כעד לאירוע משעשע במיוחד.
נוטפת אביונה מבויישת, מלאת אשמה וגועל אספתי את הבגדים ופלטתי עצמי החוצה. השחר היה עדיין צבוע פסטל, התכווצתי למראה הכיסופים על עלי העצים זה תמיד היה מראה יפייפה בעיניי. עצרתי מחוץ לדלת להתלבש ולהיזכר איפה ביתי שאמורה לחזור אליו. "חחח צודק, אחי" שמעתי מבפנים, ועוד הפלקה לזרוע, "חח דיי נו אל תגזימו היא חמודה" נאמר מקול מוכר שלחישותיו נעמו אליי רק לפניי דקות אחדות.
לא ראיתי אותו עוד, את הבחור עם השיער השחור והיד העדינה. כשהביאו אותי שוב, הם הזכירו לי בצחוק רם ומתגלגל לאורך כל קיומי איזו זונה אני...מהלב החוצה. אחד הצמיד את הכלי המתוערר לחמדנות שלו אל פתח האוזן שלי ושאל "כל החורים שלך חרמנים כמוך?", לא הדפתי אותו. סובבתי פנים מתפיחות בושה כשאחר מנסה לחטט במכנסיי, מחפש שאריות לחיה חסרת האונים ורעבת היחס שהייתי אז על הספה. זו הייתה בין הגמירות הראשונות שידעתי ועד שזכיתי לחוש הנאה מתפרצת בעוצמה חדשה ועצומה שכזאת, חשבתי כי חוויתי קירבה וחיבור ובטחתי בהדדיות של התחושה המשתקת והמעתיקה למימד אחר הזאת.
כל אלו באו יחד עם השפלה
אחת שהיה יותר מנורא בשבילי לשאת,
ועד היום.
מכל אותן הפעמים בהן ניסיתי להוכיח עם פות יבש לסדקים כי אני לא רק שרמוטה בלב, דווקא שם על הספה הדקה והמזורגגת איפה שלא היה מקום לברוח מתחושות הגועל שפקדו אותי בייחום עיקש, הוכחתי בזיון משתוקק וגווע בדיוק את ההפך. הגוף בגד בי עם האויב , הוא איפר על עצמו רכות כמו פוטושופ מלוטש היטב לא ניתן לזיהוי לעין בלתי מזויינת.
בתמימות יתומה ומולהבת נשמכתי למה ששיקר לי והציע כשהתיימר למלא את תעלות האומללות בחיבה מזוייפת.
האורגזמה המשפילה והמושפלת הזאת עוד תבזה את אלו העתידות לבוא, בצחקוקים בין אונות המוח ולחשישות זדון מופרשות הם יחריבו את הטוהר שבעונג, ירמסו את העוררות, הרטט הדגדגני ויעמדו מול כל גל חושק ומציף, פניהם מלגלגות לי ואילו לפניי כן היה עוד תקווה כי לא אקשר בין שימוש בכוח מופרז כזה או אחר כלפיי לסיפוק ונירוונה; כאן כבר התבהר בברור כי את ההרפיה המוחלטת מעכשיו והלאה אוכל למצוא רק בכאב וייסורים...אשר בניגוד לעונג ונעימות לא ישקרו לי במסווה שהם משהו אחר.
*** אזהרת טריגר
חלק א-
זה סיפור קלאסי של זונזונת עירונית והרבה בנים במקלט, לבשתי את הבגדים החשופים, עקבים מותאמי גודל לחוסר הבטחון, מעשנת בשרשרת מרהיבה לילדה בת 14 וכל שאר הירקות שרק ילדות-זונות יכולות לשים על עצמן. זה קשה לא להיות מקוטלגת כשרמוטת העיר כשזיינו אותך ממש על תחילת התיכון, ולא רק- את גם הזדיינת בכל מקום וזה לא שהתאמצתם יותר מידי את והחבר הילדון שלך להסתיר את עיניין המציצות בשירותי בית הספר בין לבין השיעורים. אילו המיניות לא הייתה נפגעת ע"י זכרנות לא ידועים (או קיימים?) בילדותך המוקדמת אולי הייתי עוברת את המקלט הזה בקלות יותר אבל שום דבר לא ריחם עליי, במיוחד לא אני על עצמי.
לבשתי בפנים מחוייכות את עיניין הזונה, כי מה אכפת לי? מרדנית במהות, אבל בצורה מגוכחת והפוכה. אמרתם זונה?? עוד לא ראיתם איזו, בלאט. יותר מזה, אהבתי להתלבש בהתאם. לא היה לי אכפת לבלוט ולסכך לכולם את העיניים במראה גותי, שחור מטורלל ומשטרלל, כך או כך תמיד בלטתי ולא בצורה דומה לבנות המקובלות שאותן נוהגים לכבד יותר. אפילו לא בצורה של החנוניות שאליהן לא מתקרבים בכלל. הדמות הקשוחה והמטורפת הייתה מתפוגגת כשזה היה מגיע ליחס אנושי, אותו רציתי לחוות נואשות ובתקינות דומה לזו של אחרים. הבחור שלקח אותי למקלט היה עתיד להיות חבר (בדמיוני בלבד) אשר למקלטו אברח בשעה שהעולם בבית מתהפך עליי- לפחות כך רציתי לחשוב כשהלכתי אחריו 'לעשן סיגריה'. עד היום קשה לי לדעת את כוונותיהם הלא טובות של אלו סביבי, במיוחד כשזה עטוף בחיוך לו נוטה להאמין כל פעם מחדש בלי לכלול אופציית חירטוטים.
הוא הושיב אותי על הספה במקום חסר החלונות הזה שלו, לשם הוזמנה לעלות עליי חצי עיר כשהם קוראים אחד לשני, מעבירים בניהם, משכיבים, דופקים וקוראים להבא. חצי שנה זה נמשך, של צעקות "בואי מאמי, בואי אלינו" מתחת לחלון שלא הרפו עד שלא ירדתי, המספר שלי פורסם בתאי שירותים והבני זונות הגיעו לטנף בזרע נגוע את דלת ביתי. הלכתי לשם מיוזמתי ניתן להגיד, כמה שיש יוזמה והבנה לילדה בגיל הזה. בלילות שחזרתי מהפנימיה הייתי יוצאת למקלטם, אולי מפחד, אולי מבלבול אולי כי חשבתי שהפעם זה לא יקרה או כי האמנתי שככה עושים לילדות כמוני וככה ילדות כמוני זוכות ב...
לא בטוחה מה. לא ידעתי איך עוצרים משהו מכאיב כל כך, חיכיתי שזה יפסק לבד, כמו כל דבר בחיים שמת אולי גם הרצון של הזכרים האלה להשפיך עליי פשוט ימות מעצמו ויתכלה באדמה למשהו טוב יותר. זה לא מת, רק בנה חיים חדשים רדיואקטיביים, עמידים ורעילים בי.
לפעמים היו באים בחמישיות, לפעמים פחות ואולי לפעמים אף יותר. היה יום בו קנו לי אפילו את סוג הסיגריות שאהבתי, מה שהרגיש כי מצריך הודייה אוראלית מינימום, הרי דברים כאלה צריך להרוויח והינה מוכיחה בזיונים לחבורת בני 16 רפי שכל ששווה להשקיע בי פאקט מוסטאנג אדום, חטיף וקולה. העקבים, המחשוף, הדמות, חוסר יכולת לתקשר ולדבר למעט הנהון ב"כן/ לא/ חיוך עקום" הכל פעל נגדי וכך נערמה חבורה של מגעילים פרוקיי זרע, ערומים, ישנים אחרי שעות שעינגו את עצמם עליי, נוחרים, שתויים. שכבתי עייפה, משומשת, מצטופפת על הספה עם בחור שבא פעם ראשונה. הוא הפתיע ועטף את זרועותיו סביבי מקרב אליו כמו דובי קטן, ואני התפתתי להתקפל בתוך החיבוק שלו חזרה.
