לפני 4 שנים. 10 בפברואר 2020 בשעה 9:57
לפעמים היא כועסת כל כך
שהחלונות רועדים סביבה
הכל עולה בלהבותיה
שורפת הכל יחד איתה.
היא משאירה אחריה הרס וחורבן
שבילים של עפר ואפר, חללים של ריקנות.
היא צורחת חזק כל כך
שעור התוף מתפוצץ ואף אחד לא יכול לשמוע יותר
משתיקה כל קול סביבה.
היא לוקחת הכל ממני
לפעמים גם את היכולת לנשום
דורשת שאכאב למענה, אשנא בשמה
היא מצליפה בי.
משאירה לדמם לבד מהפצעים שפתחה עליי,
משאירה לבד.
לפעמים היא משכיבה אותי לישון
על הרצפה הקרירה, מקופלת לתוך עצמי
מותחת את הגוף שלי כמו גומי, שירגיש
ירגיש עד כמה היא שולטת בו
ובי.
היא מרביצה לי
הופכת יופי לכיעור, וכיעור לשלמות ונחת
מזינה אותי בשיגעונות שלה,
מקפיאה את הבפנים והבחוץ
ואני חלשה לידה
הרגליים קורסות, היא מורידה אותי
היא חזקה ממני, רומסת תחתיה
והייתי הורגת אותה..
הייתי חונקת אותה,
אם היא לא הייתה אני.
