הרמוניה

לא הייתה דממה.

היו בגדים חמים ושוקו ותה ושמיכה, והמון חיבוקים ודמעות ועצב.

שלוש שעות וארבעים דקות של דיבורים ובכי ושיכנועים וכאב לב עצום.. עם הרגשה שזה כל כך נכון לנו עכשיו להיפרד.
 

כתבתי שנחגוג ולא הרגשתי שלמה עם זה. כבר היה לי ברור אז שזה לא יימשך, שלא טוב לי.

ידעתי שזה ייחרב את עולמה לזמן מסוים ויעבור. כל כך חששתי מהרגע הזה..

אולי אני עושה טעות?

אני אתחרט על זה.

מקומה איתנו.

כמה אפשר עוד לפגוע בה?

לא לספק אותה..

להחסיר ממנה ולהכריח אותה להתפשר ולהסתפק במועט.

כמה זמן אוכל להחזיק אותה ככה?

מגיע לה להיות שבויה בקשר בלי עתיד?

לא מגיע לה לסבול..
 

היא הייתה הגורה הראשונה והאחרונה שלי. לא יהיה לה תחליף. יבואו וילכו בנות שלא יגיעו לקרסוליה ברמת המסירות והנאמנות שהיא העניקה לי. אף אחת לא תשתווה אליה.
 

כאב לי הלב לראות אותה בוכה, מבולבלת. לא מאמינה.. לקח לה זמן להבין שזה באמת קורה והיא לא יכולה לשכנע אותי אחרת. היא טובה בזה, הגורה. בלשכנע, בלדבר עד שאני מסכימה לזרום איתה. היא עושה מה שצריך כדי שאהיה מרוצה וזה עדיין, לא הרגיש לי מספיק.
 

אני מודה על כל רגע שהיה, על הזיכרונות שנשארו והקשר המדהים שקיבלתי שאין שני לו.

מודה שזכיתי להכיר ברבור יפה ומדהים כמוה. מודה על חוויות ושיעורים לחיים שלא הייתי זוכה לקבל בשום מקום אחר.
 

תודה לך,

שנתת לי את כל כולך,

לעשות בך כרצוני,

ולשלוט בך כמו שחשבתי שראוי.

לא אשכח ולא אנטוש אותך לעולם.

אני תמיד בליבך, ואת בליבי.
 

אוהבת אותך..

משחררת אותך.

❤💜