הרמוניה

העולם המופלא​(שולט) - אחד מנזקי הקורונה

הקנדי​(נשלט) - אני חשב שיש כאן כמה דברים. ראשית, מסכים עם "העולם המופלא" שהקורונה גורמת לשחיקה מטורפת ברמות הרגש שלהו וגורמת לכהות גדולה.
אבל אני חושב שיש כאן גם חלק ממגמה גדולה שאנחנו מתחילים להבין אותה - מהעריצות של הרגש. אושר והתרגשות הם עריצים אשר מצד אחד תובעים מאיתנו לציית להם ומצד שני לשחיקה גדולה במעמדם. כל אחד קורא כל יום מליון הודעות ופוסטים בהם מישהו כותב משהו ומקבל תגובות "מרגש", "ואוו, צמרמורת", "ממש בכיתי כשקראתי את זה" וכד'. ברור לכולם שזה שקר נוראי, אבל התרגלנו להתכוונות לרגש. משהו חייב לרגש אותנו, ואם לא התרגשתי אז אני פגום. שאלתי פעם תלמידה שלי - את מי את אוהבת בכיתה? את כולם, היא ענתה. אז את לא אוהבת אף אחד, אמרתי לה. אהבה היא רגש שחייב להיות בו משהו יחודי, אם אנחנו אוהבים את כולם אז אין את אלמנט הבחירה והיחודיות באדם מסויים. כך זה גם עם הרגש - אם הכל מרגש אותנו אז גם כלום לא מרגש אותנו. הצו החברתי להתרגש מכל דבר, כל הזמן, שחק אותנו ואת הרגש האמיתי והאותנטי לחלוטין.
באופן אישי בשנים האחרונות עברתי שינוי, בעקבות הרצאה של ש"ר שמעון אזולאי, שלאחריה התחלתי להתעמק בגישתו. ההסתכלות היא לא לחפש ריגוש אלא משמעות. בסופו של דבר מה שגורם לבני האדם לפעול היא תחושת המשמעות שהפעולה נותנת להם. התסכלות זו שינתה את חיי.

Purple Rein​(מתחלפת){APollo} - אם אין ריגוש מבחינתי אין משמעות ששווה להתעמק בה. הריגוש הוא לא רק תו חברתי אלא צורך פיזי ונפשי שהתרגלתי אליו.. כשהוא לא קיים כל כל הרבה זמן אני מאבדת את הרצון לחוות משמעות מכל סוג.

Odette​(אחרת){בקשר} - אני לא מסכימה איתך, ואפילו חורה לי קצת לקרוא את זה. ברור לכולנו שמדובר בשקר או ברור לך? קצת מצערת הגישה של להסתכל על העולם כמקום שמונע משקר, ומחוסר כנות.
אם מישהו כותב שהוא מתרגש, כנראה שהוא באמת מתרגש. יש את מי שלא, אבל זה לא ממקומי לפקפק ברגשות של האחר. אם התלמידה אוהבת את כולם בכיתה, היא אדם טוב שמעריך את כולם. ומתוך הערכה, רואה משמעות.
אהבה היא משהו מיוחד, לא יחודי. הוא לא ניתן לאדם ספציפי או מופנה כלפי דבר אחד, או ריגוש. מדובר בהערכה עמוקה, שזה משהו שצריך לעבוד עליו לבד. יש מי שיראה את השלג ויגיד, קר, יש מי שיתמוגג מהטבע, ויראה יכולת להתמודד עם הקור ולהתחזק.
אני השבוע ראיתי בועות קטנות שנוצרו על כוס תה מהחום, צילמתי אותן. זה היה יפה. מי היה מסתכל על זה? חשבתי לעצמי. זה ריגש אותו כי הערכתי

הקנדי​(נשלט) - לא טענתי שרגשות זה שקר. מה שטענתי זה שהתרגלנו ל"צו האושר" וכאשר איננו מאושרים זה מבהיל מאוד ואנחנו מרגישים כהים.
אגב, זה מזכיר לי את מכבי תל אביב בכדורסל, שהתחילן להתייחס לנצחונות כשגרה (וכמשהו שלהם בטאבו) ולכן מד ההתרגשות היה אפסי.

Odette​(אחרת){בקשר} - טענת את זה, ועוד דברים שאני לא מסכימה איתם, אבל בנוגע להנחה הזאת אני מסכימה, לפעמים זה קורה (:

Odette​(אחרת){בקשר} - עוד דוגמא שמבססת את מה שכתבתי: למה אנשים שחוו חוויה של כמעט מוות, מתרגשים, שמחים, וכמהים לטרוף את העולם? כי הם חווים משהו שונה? לא, הם חוזרים לאותו העולם. אלא כי הם מעריכים את מה שכמעט אבד להם.
הערכה פותרת הכל, במקום לחפש משהו חדש, להסתכל על מה שיש ולהוכיר תודה

הקנדי​(נשלט) - ממליץ לצפות, החל מהדקה ה-9:

ניק דה דיק - הצלחת לסיים את הג'וינט המפלצתי הזה עד היום?

Purple Rein​(מתחלפת){APollo} - סוף סוף מישהו מתייחס לטמטום הזה. כן הצלחתי, בשלושה ימים.

ניק דה דיק - שלושה ימים?
הדבר הזה יותר ארוך מכל מה שראיתי
יש לך חתיכת כישרון

ניק דה דיק - אבל שאלה יותר חשובה
איך גלגלת אותו?