האדרנלין חגג אצלי בגוף, לא הצלחתי לעשות כלום רעדתי כמו טובי הויברטורים. האל התעורר בהלם ולקח קצת זמן לעצמו להתאפס, בזמן שאצלי בראש מתנגן המשפט "אם יש ירידת מים, רוצו לבי"ח".
אנחנו נוסעים ואצלי עדיין!
כל 5 דקות ציר של דקה
אבל סוף סוף, הכאב מתגבר והצירים מתחזקים, הרגשתי מלכת המזוכיסטיות שאני כל כך נהנית ומודה על הכאב שמתגבר ברמה שאני לא מצליחה לדבר בזמן ציר מרוב כאב.
מגיעים לקבלה "באנו ללדת", במיון כל הצוות ששלח אותנו לפני שעה קלה מברך "בשעה טובה" ומתחילים לחבר אותי למכשירים.
בשכיבה קשה לשלוט בכאב ולהקל אותו, אבל לא הייתה ברירה ונשכבתי על המיטה מחכה שמשהו יתקדם ובינתיים הקולות שיוצאים ממני מפלחים את האוויר במחלקה. המיילדת שואלת שאלות והאל עונה לה בזמן שהקול הנאנק שלי מתגבר על שלהם, הם מנסים לשמוע אחד את השני ולהתעלם מהכאב שלי, ראיתי שלאל היה קשה.
"אם את מתכננת אפידורל, את יכולה כבר לקבל, אנחנו לארג'ים כשיש ירידת מים" אמרה המיילדת הנחמדה
ואני הגיבורה ששרדה צירים יממה שלמה אומרת לה בטמטום מוחלט
"אני רוצה עוד להתקדם בלי אפידורל"
כולם מריעים לי במחלקה ומעודדים אותי להמשיך להילחם בכאב בזמן שמובילים אותי על כיסא גלגלים אל חדר הלידה.
חדר חדש, מעוצב כמו חדר במלון, והכאבים שלי רק מתגברים.
המיילדת בודקת אותי - פתיחה 5
איזה אושר!!! אבל הצירים כבר בלתי נסבלים, ההפרשים מתקצרים והצירים יותר ארוכים, המכשיר המחשמל דלוק כל הזמן אני כבר לא שמה לב להבדל שהוא עושה.
אני רוצה אפידורל - רגע קשה של ויתור הכרחי.
נכנסת מיילדת בלונדינית מבוגרת שמכינה את החדר למרדים ואני והאל בסטרס.
בלידה הקודמת והטראומטית של הנסיך לקח למרדים 40 דקות להגיע וכשזה כבר קרה, הוא עמד בכניסה לחדר ונתן כיפים לחברים שלו בזמן שאני צורחת ודופקת את הראש במיטה. כשהאל ראה את זה הוא השתולל ואיים לדקור אותו, התחילו קללות וכמעט מכות עד שאמא שלי לקחה את האל החוצה והמרדים איים שהוא לא ישים לי אפידורל אם הוא לא יירגע.
אז הפעם כשהמרדים לא הגיע אחרי 10 דקות, אני מגבירה את הווליום כדי שמישהו מחוץ לחדר יבין שהכאב שלי בהול.
"את שמה לב מה קורה פה?" שואל אותי האל ואני מבינה שאנחנו מטורגרים על אותו עניין.
"כן שמתי לב שהמרדים לא בא"
מתחיל ציר
"עוד פעם המרדים לא בא!"
האל ראה את המצב שלי והחליט להגיב הפעם ברוגע ועזר לי לעבור את הציר.
הכאב כבר לא אנושי, המכשיר המחשמל לא מורגש בכלל בעוצמה הכי גבוהה, הלחיצות שהאל עשה לי והקלו עליי מאוד כבר לא מזיזות והמגע שלו לראשונה בחיי מרגיש חסר תועלת.
פתאום הרגשתי חירשת. לא קיים שום דבר חוץ מהכאב שמפלח אותי, שום דבר לא עוזר, אף צליל לא משפיע מנטלית, מגע לא משנה כאן.
המרדים הגיע סוף סוף ומחליט שהאל לא נשאר בחדר. הדלקתי מוזיקה בדקה מנוחה שהייתה לי בין הצירים.
התיישבתי על המיטה, המיילדת מולי מחזיקה אותי בזמן ציר כשהמרדים מכין את הגב שלי.
0
הציר נגמר ומהרמקול בקעה מוזיקה מופלאה "בסוף... כל לילה אני בא, את רזי צץניעותך, את נותנת לי ללמוד, וריחמת עליי כמו אם, וניצחת איתי הכל" מתוך הופעה שאני ממש אוהבת.
כשהתחלתי לשיר הגוף נרגע ופתאום הזמן שלקח לציר הבא להגיע התארך מאוד. המיילדת הצטרפה אליי ושרנו ביחד, הרגשתי שהמוזיקה מצילה אותי באותו רגע. כל כך התרגשתי... התפללתי שהמרדים יסיים לפני הציר הבא.
בדיוק כשהתחילה עלייה במוזיקה גם התחיל ציר וזה בדיוק הרגע שאסור היה לי לזוז בכלל כי בדיוק המרדים דקר אותי עם המחט הענקית של האפידורל.
אני בוכה נוטפת מכל החורים בפרצוף והמיילדת מחזיקה אותי חזק שלא אזוז ומסבירה לי איך לנשום.
המרדים מסיים ומכניסים את האל שלי. הצירים ממשיכים אבל מתקצרים, אחרי כמה דקות אני צועקת בחדר
"ישששש אני מתחילה לא להרגיש!!!!" המרדים מחייך חיוך גדול וגם אני סוף סוף חוזרת לחייך.
האל נשכב על הכורסא, אני עם נשנושים במיטה, המיילדת כיבתה את האור
והלכנו לישון...
