|
|
|
ממש הרגע חזרתי מכור מחצבתי רדנקוויל, שם סבתות דמנטיות חרושות קמטים צולפות חיתול רטוב בנכדים המומים אדומי פנים, 'אסור לבן לשחק עם בת!!!'.
זה היה לפני בערך 60 שנה אבל הקלישאות של היום הן אותן קלישאות, של כפות רגליים יחפות על חצץ לוהט, אבל לפחות שם אף אחד לא מתאמץ.
כשאוורלאסט עוד היה רזה ונוצרי ולא שמן ומוסלמי. חוץ מזה אין לי מה להגיד.
'תראי', הוא אומר לי, 'זה שאת כלבה רצועה מכורה מכורה מכורה לזין שלי, אני יודע. את לא צריכה להגיד לי את זה כל יום, לכן אנחנו נתרגל משהו חדש'.
'אבל אני לא רוצה לתרגל שום דבר חדש!', אני אומרת לו. הוא מתעלם וממשיך 'כל פעם שאת רוצה להגיד לי את זה תעצרי ובמקום זה, ספרי לי משהו שאני לא יודע. זה יכול להיות עלייך, על צמחים, חיות, סין, משהו מהאשכולות שאת נושאת'.
אני שוקלת מילים ומנסה שוב 'אבל כשאני מספרת לך דברים על צמחים אתה יורד עלי!'. 'נכון', הוא מאשר, 'אבל כך אני יכול להרחיב את אופקיי. יש?' אני מהנהנת 'יש'.'יופי', הוא מרוצה, 'אני ארחיב לך את הכוס ואת את אופקיי'.
בשלב הזה אני כבר צועקת בלב 'חולה חולה חולה מכורה קשות לזין שלךךךך כלבת זרע מלוכלכת בוא תטנף אותי כבררררר תשפיך עלי תשפריץ עלי תטחן לי את החורים!!!!' אבל מה שיוצא לי זה 'לחובזה קוראים ככה כי יש לפרי צורה של ככר לחם ובערבית 'חובז' זה לחם. בעברית קוראים לזה חלמית ובזמן המצור על ירושלים השתמשו בחובזה במקום תרד להכין תבשילים שיהיו מזינים עד כמה שאפשר!!!!!!!!'
בן זונה.
אם נשלטת מצצה לשולט מבלי להיות מרוחה כולה ברוק, דמעות ונזלת, האם היא בכלל מצצה? האם היא בכלל נשלטת?
נפגשנו סתם לשתות קפה בגינה הומה במרכז העיר. ישבנו וקשקשנו והיה נעים ו-ונילי להחריד, עד לרגע שבו הוא הניח לי כף יד כבדה על העורף וכמעט מבלי משים ובטח שללא מאמץ ליפף סביבה את השיער שלי ותוך כדי שהוא ממשיך לדבר טלטל לי את הגולגולת באיטיות למטה, למעלה, לצדדים, כמו בובת מריונטה, סתם כי התחשק לו. ישבתי שם בראש מורכן ועיניים עצומות, אחוזה לו באגרוף. ציפורים צייצו, תינוקות צרחו, מטפלות אדישות בהו בניידים שלהן ואני רציתי למות מרוב שרציתי אותו. אחרי כמה דקות הוא שיחרר אותי ואמר שכבר צריך להזדרז ולחזור לעבודה. בדרך למשרד התחתונים הרטובים הציקו לי אבל נשארתי איתם.
*
בפעם האחרונה שהזדיינו זה היה מול מראה. הסתכלתי עליו מסתכל עלי מסתכל עליו מזיין אותי והוא היה ענק ופראי ומרוכז ודורסני. כשהוא מזיין אותי אני מרגישה שאני רוצה לשבור את העולם.
*
אני גוללת מגילות והוא בקושי חולץ שתי מילים. על הפער הזה אני מאוננת.
אומר כך, יונית - כל הגמירות וההשפרצות לא שוות לאבחנה אחת דקה ומדויקת שעוצרת אותי בעיצומו של נאום חוצב להבות ומחייבת אותי לאיזה דין וחשבון קטן.
חשבתי על זה שיש עניין מסוים סביב הסיפור של חליבה. למשל, הפנטזיות של פרלין הרבה פעמים מלאות בזה ו-וואלה, אף פעם לא התחברתי לקטע. של החליבה כלומר.
אבל עכשיו פתאום נזכרתי במכון החליבה שהיה בקיבוץ ונדלק לי המוח וגם הכוס באופן מפתיע ואז הבנתי! זה חליבה ביד שלא מדליקה אותי!! חליבה מכנית לעומת זאת... Oh man....
בכלל בעוונותיי אני חולה על פורנו חפצים - גברים שמזיינים חפצים דוממים. אני לא אכנס לזה כי זה משעמם להבין והכי צפוי שיש, אבל לא חשבתי שאני עצמי אדלק מהמחשבה שחפץ דומם חולב אותי! הפלא ופלא! דמיינתי איך מחברים לי לכל פטמה יונק-ואקום כזה שחולב אותי בפעימות קצובות ואז גם מחברים לי אחד כזה לכוס. אלוהים ישמור.
אלוהים. ישמור.
אתמול היה יום הנישואין שלי. הייתי יכולה להמציא איזה קשקוש באדאסס-י ולהגיד ששכחתי מזה, אבל זה לא יהיה נכון.
אני זוכרת כשתכננו את הפלייליסט היתה לי איזו פנטזיה שאני שרה לו על הבמה את 'היר קאמז יור מאן' של הפיקסיז, אבל בסוף זה לא קרה. במקום זה הוא שאג לי את 'וויילד ת'ינג' כאילו בביצוע של ג'ימי הנדריקס ועשה מלא אייר-גיטאר, בדיוק כמו שאני אוהבת.
אבל אחרי איזה זמן התחלתי לרצות דברים אחרים ולא רציתי לשלם את המחירים, אז הלכתי.
וזה השיר השלישי.
תחת
אני יוסף
אלמוג בהר
א.
אני יוסף. אני נַעַר תֹעֶה בַּשָּׂדֶה, הולך בדרכי המרעה.
פגשתי איש, והוא שאלני לֵאמֹר: מַה-תְּבַקֵּשׁ?
אני מתבייש. אני מתבייש. אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ.
הַגִּידָה-נָּא לִי, אֵיפֹה הֵם? וַיֹּאמֶר אלי:
שמע נא. כך היה הַחֲלוֹם אֲשֶׁר חָלָמְתִּי.
ואולי לא היה זה חלום? אני מתבלבל.
זיכרוני עצל. אֶת-החַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ.
ב.
אני יוסף. אני יוסף. אבי אָהַב אותי מִכָּל-בָּנָיו. אבי
עָשָׂה לי כְּתֹנֶת. וַיִּרְאוּ אֶחָי כִּי-אֹתי אָהַב אֲבִינו מִכָּל-אֶחָי
וַיִּשְׂנְאוּ אֹתי וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרי לְשָׁלֹם. הבאתי אֶת-דִּבָּתָם רָעָה
אֶל-אֲבִינו. חלמתי חֲלוֹם והגדתי אותו לְאֶחָי.
וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתי. עַל-חֲלֹמֹתָי וְעַל-דְּבָרָי.
אֵלֶּה תֹּלְדוֹתי. אֶת-אַחַי. הִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ
וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים. וְאָבִי שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר.
דבר איננו מיותר.
ג.
אני יוסף. וַיֵּלְכוּ אֶחָי לִרְעוֹת אֶת-צֹאן אֲבִיהֶם.
ואצא אליהם. וַיֹּאמֶר לי אבי: לֶךְ-נָא רְאֵה אֶת-שְׁלוֹם
אַחֶיךָ וְאֶת-שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר.
דבר איננו מיותר. אני זוכר. אֶחָי נָסְעוּ מִזֶּה
כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה. וַיִּרְאוּ אֹתי מֵרָחֹק.
וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתי לַהֲמִיתי. ומה לי חיים בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִי.
כְּנָעַן ומצרים התחלפו בי.
ד.
אני יוסף. אני יוסף. וַיֹּאמְרוּ אֶחָי אִישׁ אֶל-אָחִיו:
הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת. הִנֵּה אַחַד הַבֹּרוֹת. חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ.
וַיֹּאמְרוּ: נִרְאֶה מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו. אבי אָהַב אותי
מִכָּל-בָּנָיו. וַיִּרְאוּ אֹתי מֵרָחֹק. ואומר: אַל-תִּשְׁפְּכוּ-הדָם הזה.
יָד אַל-תִּשְׁלְחוּ-בי. אֵיכָה אבי? קחו עבורו את כְּתֹנֶת הַפַּסִּים
אֲשֶׁר לי. וַיִּקּחוני וַיַּשְׁלִכוּני הַבֹּרָה, וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם.
אוי אבי, אל תְמָאֵן לְהִתְנַחֵם. למה אמרו אֶחָי טָרֹף טֹרַף?
למה נטבלה הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם? אבא, אָנָה אֲנִי-בָא?
אַיֶּכָּה אבא? למה אתה פוחד? למה מבטך רועד?
אבא, עכשיו כבר איני בודד.
