The Dogs of Lust

על המיטה שכבתי וזיכרון לך כתבתי.
את האחד דחפתי, עם השני הרטטתי,
דמיונות דמיינתי ועליך חשבתי,
פעמיים גמרתי וגנחתי מלוא גרון,
החתולים כרגיל קפצו עלי וזהו סוף הזיכרון.

חזרתי קצת שיכורה מיציאה עם האחים. בדרך הביתה דהרתי על אילון עם נושאי המגבעת נורא חזק באוטו ופיצצתי לעצמי את האוזניים והיה לי טוב וחשבתי לעצמי כמה זה כיף להיות קשישה פרועה עם מעט גבולות וקיוויתי שאני יודעת לרסן את עצמי כשצריך. לוחית הרישוי הקדמית נפלה איפשהו בין מחלף השלום לארלוזורוב אבל זה לא קשור. אגב, מישהו יודע איפה מקבלים לוחית רישוי חדשה? בכל אופן נזכרתי שכבר סיפרתי עליו פה מתישהו באיזה פוסט אבל לא זכרתי איך קראתי לו אז אקרא לו עכשיו 'אמיר'. היה לו זין ממש קטן, ממש. אבל באופן תמוה היו לי איתו את הגמירות הכי חזקות, אולי כי הוא היה כל כך תלוש ונזקק, אולי כי הוא היה מטורף על כל הראש, אולי הרבה אולי. הוא תמיד היה מתאהב לי בכל מני בחורים צעירים עם שיער ארוך שנראו כמו ילדות והייתי לועגת לו שהוא כמו תיכוניסטית עם כוכבים בעיניים. הוא שנא את זה שהייתי מצילה אותו בכל פעם והטיח בי שאם לא הייתי כזאת מצוף הוא אולי היה לומד לשחות לבדו ואולי מצליח לשמור את הראש מעל למים. זה לא עבד עלי המניפסטים הפסאודו-עצמאיים האלה שלו כי הוא היה כל כך חסר כישורים להסתדר בעולם ותמיד היה מצליח לחרב הכל בצורה כל כך מרהיבה שלא היו לי הרבה ברירות אלא להציל אותו. אז בסדר, הוא היה מתקומם אבל זה לא הרשים אותי. למרות שהוא היה שמן ומכוער ושעיר ונמוך ממני בראש נמשכתי אליו בטירוף. הכי הוא אהב לשכב על הגב ואחרי שהתיישבתי על הזין הפצפון שלו הוא היה מכופף את הרגליים ומחבק את התחת שלי איתן, מצמיד אותי אליו ומבקש ממני לזיין אותו. את השדיים שלי הוא היה מועך הצידה ומחזיק אותם ככה שהחזה שלי היה נראה ממש שטוח, ומדמיין שאני חייל שמזיין אותו. בתנוחה הזאת הרגשתי שאני מזדיינת עם גמד והזין הפצפון שלו היה בקושי מדגדג לי את הפתח של הכוס אבל משהו בנואשות ובחוסר ההיתכנות והיכולת האלה כל כך חירמן אותי שהייתי גומרת בשניות. הוא היה הגבר הכי מוכשר שהכרתי והכי בלתי נסבל.

לא חושפת לא משחררת לא מתפזרת לא גלויה לא כנה לא אומרת כשקשה אם קשה לא חלשה לא מתקפלת תמיד שמורה קשה עמידה ישרה קשוחה חזקה מסתירה מחזיקה חזק מאד חזק מדחיקה מאגרפת בולעת לוחצת פנימה שומרת לא מקווה לא מייחלת לא משתפת לא באמת מקמצת מודדת מקפידה מסמנת ולא סוטה לא מתעכבת לא משתפת לא חולקת לא נותנת לא מוסרת לא מפחדת לא רוצה לא אומרת שרוצה לא עייפה הולכת למיטה ישנה וחולמת.

בחורה שקיבלה אישור לחכות עירומה במיטה, כותבת פוסט מושקע על איך בטעות (!) נמנמה עד שהוא הגיע, התעוררה למבט תמה, נגררה בשערותיה למקלחת, נשטפה בקילוחי שתן בלתי נגמרים, הגרון שלה נקרע, הכוס שלה נטחן, לחייה צורבות מסטירות כי היא חצופה, שמיעתה נפגעה כי אחת אדירה נחתה על האוזן, ובסוף גם נאסר עליה להעלות את אותו הפוסט, בו כתבה על השכמת הבוקר העדינה לה זכתה, שלעומתה הקפצות בלבנון מחווירות?!?!??? באיזה מן עולם אנחנו חיים? 

* אצלנו בגדוד היו שרים 'איזה מן עולם, איזה מן עולם, זונות דופקים בכסף, גולני בחינם'. כן, גולני. יום הזכרון היום. 

הנסיך פיליפ מת. נפלה עטרת ראשנו. 

איך גירשנו מפה את הבריטים איך, ונתקענו אחד עם השני בלי אף מבוגר אחראי.

הערב נזכרתי בזה.

- פעם הבאה את מחכה עם הרשת הזאת. והתמונה השלישית, לכליבה.

- כשאני על הברכיים פרונטלית? כוס פתוח והכל?

- אהא

***

אם החלטתם לנקד, מסיבות השמורות עמכם ואני לא שופטת, עשו לעצמכם ולטקסט שלכם טובה ושניה לפני שאתם מפרסמים, קראו רגע בקול רם (או בלב) את מה שנוקד כל כך יפה והקפידו לקרוא לפי הניקוד, כי לא, תכנת הנקדן הרנדומלית שבה השתמשתם, אינה חפה מטעויות.

נחמד, לא? מצחיק, נכון? 

על לא דבר.

בסך הכל שאלתי אותו בתום לב מה שלום הזין שלו ואחרי שתי דקות הוא הודיע לי להתכונן, כי הוא מגיע.

אני לא יודעת מה הרגיש לי יותר מטומטם, כשהוא שאל אותי אם אני יודעת מה עושות כלבות טובות והוליך אותי על שש אל השלוליות שהותרתי על הרצפה, או כשעשיתי את עצמי שאני לא מבינה למה הוא מתכוון. להבהרה הוא בעט לי במרפקים ומוטט אותי אפיים ארצה אל תוך הרטיבות ווידא שאני מתפלשת בזה טוב-טוב. 'איזה כלבת שעשועים' הוא צחק לעצמו. עלי.

או אולי זו בכלל היתה העובדה שחשבתי שבגלל חול המועד והג'ינס וחולצת הטריקו הפשוטה והבלאנסטון (האיומות!) הוא יהיה פחות רם ונישא, אז הרשיתי לעצמי לנסות ולהחזיר לו ואז מצאתי את עצמי מקופלת-גפיים וממועכת-פרצוף אל תוך הספה וחשבתי לעצמי למה אני מנסה בכלל ועניתי לעצמי שאני לא יודעת למה. אבל זה שקר, לא עניתי לעצמי כלום כי הייתי עסוקה בלנסות לבלוע גאווה. 'את צריכה להירגע כי בסוף אני לא בכוונה אשבור לך יד' הוא אומר ואני חושבת לעצמי שהלוואי וזה היה קורה, אבל בסוף הוא רק מעקם לי את הצוואר. הוא ממש ממש חזק. 

ושורפת לי עין שמאל כי למרות שחיכיתי בפה פתוח ולשון משורבבת כמו כלבה נהדרת, הוא בכל זאת החליט לרסס את הזרע שלו על כל הפרצוף שלי, רק לא אל תוך הפה ואז שלח אותי עיוורת ודביקה לקושש לו נייר טואלט. 

אבל מה שבאמת באמת הכי מטומטם זה הפער בין היכולת שלי להיות גיבורת מקלדת, לצחצח לשונות, להדוף מילים ומשפטים במענה מושחז כמו במשחק מטקות מהיר וכוחני ולחגוג את האינטלקט שלי, לבין האלם הנכלם, המתבלבל והמקרטע, כשהוא עומד מעלי ומגחך ואני לא מצליחה להוציא מהפה משפט אחד שיסב לי גאווה. זה הכי מטומטם. זה הכי משפיל.

אחרי שהוא הולך אני מניחה את עצמי על הספה כמו קופסת קרטון ומרגישה איך הגוף מתעורר אל כאביו - הברכיים, הצוואר, הלחי, הלחי השניה, הקרקפת, הכוס, התחת. וקצת קצת, האגו.

אני מרוצה. 

זה לא נקרא ריקוד הדבר הזה שאני עושה. אני עומדת במטבח הקטן שלי ומטלטלת את הגוף בידיים שמוטות. לא אני לא, אני כותבת פה אז הידיים מקלידות, זה רק האגן שזז מצד לצד. אני יוצאת לסלון לאט, אפילו לא בקצב של המוזיקה אלא סתם מתוך השתרכות איטית. אני עומדת מול המראה בכניסה ואני נראית לעצמי עייפה ופרועה ובעיקר מהוהה. אולי זה מה שלבשתי הבוקר.

אני מרגישה כאילו אני רק הולכת אחורה היום. 

המקום שלי בחיים הוא תמיד של זאת עם השפה העליונה הנוקשה. סטיפ אפר ליפ. לא כי אני בריטית, אלא כי זה שוב ושוב מוכיח את עצמו כטכניקת השרדות לא רעה בכלל.

היום לא.