בסך הכל שאלתי אותו בתום לב מה שלום הזין שלו ואחרי שתי דקות הוא הודיע לי להתכונן, כי הוא מגיע.
אני לא יודעת מה הרגיש לי יותר מטומטם, כשהוא שאל אותי אם אני יודעת מה עושות כלבות טובות והוליך אותי על שש אל השלוליות שהותרתי על הרצפה, או כשעשיתי את עצמי שאני לא מבינה למה הוא מתכוון. להבהרה הוא בעט לי במרפקים ומוטט אותי אפיים ארצה אל תוך הרטיבות ווידא שאני מתפלשת בזה טוב-טוב. 'איזה כלבת שעשועים' הוא צחק לעצמו. עלי.
או אולי זו בכלל היתה העובדה שחשבתי שבגלל חול המועד והג'ינס וחולצת הטריקו הפשוטה והבלאנסטון (האיומות!) הוא יהיה פחות רם ונישא, אז הרשיתי לעצמי לנסות ולהחזיר לו ואז מצאתי את עצמי מקופלת-גפיים וממועכת-פרצוף אל תוך הספה וחשבתי לעצמי למה אני מנסה בכלל ועניתי לעצמי שאני לא יודעת למה. אבל זה שקר, לא עניתי לעצמי כלום כי הייתי עסוקה בלנסות לבלוע גאווה. 'את צריכה להירגע כי בסוף אני לא בכוונה אשבור לך יד' הוא אומר ואני חושבת לעצמי שהלוואי וזה היה קורה, אבל בסוף הוא רק מעקם לי את הצוואר. הוא ממש ממש חזק.
ושורפת לי עין שמאל כי למרות שחיכיתי בפה פתוח ולשון משורבבת כמו כלבה נהדרת, הוא בכל זאת החליט לרסס את הזרע שלו על כל הפרצוף שלי, רק לא אל תוך הפה ואז שלח אותי עיוורת ודביקה לקושש לו נייר טואלט.
אבל מה שבאמת באמת הכי מטומטם זה הפער בין היכולת שלי להיות גיבורת מקלדת, לצחצח לשונות, להדוף מילים ומשפטים במענה מושחז כמו במשחק מטקות מהיר וכוחני ולחגוג את האינטלקט שלי, לבין האלם הנכלם, המתבלבל והמקרטע, כשהוא עומד מעלי ומגחך ואני לא מצליחה להוציא מהפה משפט אחד שיסב לי גאווה. זה הכי מטומטם. זה הכי משפיל.
אחרי שהוא הולך אני מניחה את עצמי על הספה כמו קופסת קרטון ומרגישה איך הגוף מתעורר אל כאביו - הברכיים, הצוואר, הלחי, הלחי השניה, הקרקפת, הכוס, התחת. וקצת קצת, האגו.
אני מרוצה.