The Dogs of Lust

בדרך לעבודה משאית תובלה גדולה נעצרה בפתאומיות בנתיב לידי. קפצו ממנה שני בחורים מסוג הבחורים שהייתי מצפה שיצטופפו במושב הקדמי של משאית תובלה גדולה.

בהתעלמות מוחלטת מקקפוניית הצפירות שהתעוררה, הם רצו לנתיב הפונה ימינה ופינו ממנו שחרור מפרפר במקור פעור, שכנראה הוכרע על ידי החום. 

משומקום הגישו לו מים בקערית. הוא שתה.

אני לא יודעת אם הוא התאושש, אבל אני התאוששתי.

אנושות, את לפעמים מפתיעה בקטע טוב.

זהו.

חיית מחמד, מחכה יפה עד שיבוא.

אני אוהבת להשתין אחרי שאנחנו מזדיינים ולהרגיש שהכוס שלי כואב.

אני אוהבת שאתה מפשיל אותי אחורה כמו בובה מגומי כי אני נדיה קומנצ'י.
אני אוהבת שאתה מסתכל עלי במבט זדוני.
אני אוהבת לראות אותך מתפשט לאט אבל מהר.
אני אוהבת לעשות מין אוראלי עם האצבעות בכפות הרגליים שלך.
אני אוהבת שאתה טוחן אותי. 
אני אוהבת שאתה טוחן אותי בדוגי. 
אני אוהבת שאתה מסובב אותי. 
אני אוהבת שאתה גומר. 
אני אוהבת שאתה גומר לי על הפרצוף וממלא אותי בזרע.
אני אוהבת להסתובב בשכונה, עם הזרע היבש הזה עלי.

וכשנצא לסיבוב הופעות של זיונים אז גם נוציא קטלוג של הטקסטים שלנו, כי כל תערוכת אמנות שווה תמיד מלווה בקטלוג.

אבל

כמו שאמרתי לך - הסימנים שהשארת שהיו יפים בצהריים, הלכו ודהו ככל שהשמש התקדמה מערבה.
מחר הם ייעלמו על רקע הלובן האשכנזי העיקש שלי.
ולמרות שהיית ממש משוכנע שזה יקרה - התחת שלי לא יהיה כחול.

אם אתה זוכר פתחתי בורסת הימורים - זה לא הולך לקרות, אז תחשוב מה הרווח שלי.
ובפעם הבאה פשוט תקשיב לי.

קמתי עם משהו עצי בלב, אל עוד יום של הזדחלות נמתחת וגועלית. חתכתי מוקדם מהסטודיו כי לא יכולתי יותר לשאת את השהות שם, למרות שגם המחשבה על עוד פעם עבודה מהבית עשתה לי לבכות. 

בלי דרמות, אבל כבר שבועיים בתת- תפקוד בלימודים. בחיים.

אתמול בלילה הילד אמר לי שלפעמים הוא לא מבקש ממני דברים כי הוא מרגיש שאין לי כוח.

בבית התקלחתי ואז נשכבתי על השטיח. צפיתי בנייד בסרטון של מכונת רוב גולדברג של חצי שעה, כי זה בדכ מרגיע אותי ומשתק לי את המחשבות, אבל גם זה לא עבד.

הלב שלי דפק כמו משוגע וכל הגוף שלי היה מתוח והרגשתי שעוד שניה אני פוקעת. עוד מוקדם מדי להתחיל לשתות.

אבל היה לי מזל. מחלתי על כבודי וביקשתי. ואת מה שביקשתי קיבלתי.

זה שתן, או שאני שמחה לראות אותך?

הדבר היחידי שמנחם אותי היום זה לא בהכרח הזיון הבא שלנו, אלא המוזיקה שתהיה לי באוזניים כשהוא מזיין אותי.

You're perfect, yes it's true

But without me, you're only you

אני זוכרת שראיתי אותו במסיבה הראשונה שהלכתי אליה. 
הלכתי לבד כי עוד לא הכרתי אף אחד מהקהילה, כי רק שבועיים לפני כן גיליתי את הקהילה, כי רק שבועיים לפני כן גיליתי שאפשר, שכדאי, שצריך.

הלכתי לבד כי זה היה ללכת או למות. לא פחות.  

ישבתי שעונה על הקיר. מימיני, ממולי ומשמאלי סאלו או 120 ימי סדום והרגשתי שלווה גדולה, כזו שמרגישים כשמגיעים הביתה אחרי שנמצאים הרבה הרבה זמן בחוץ, ולא בגלל שנולדתי בסדום, אלא אולי בגלל שלא נולדתי בסדום. נשמתי עמוק לתוכי את כל התועבה ונספגתי בה.

מתוך האפילה נגלה אלי השד השחור. גדול, קרח, מזוקן, כהה.
היה לו פלוגר בכל יד, בחורה מקופלת מולו והבעת פנים סדיסטית וידעתי באותו הרגע, בדיוק ממש, שאותו אני רוצה. שכזה אני רוצה. 
הסתכלתי על הבחורה והיא נראתה לי ככה-ככה.
הסתכלתי עליו והחלטתי שאני לא מורידה ממנו את העיניים.
קמתי מהמקום בו ישבתי וצעדתי לכיוונם. כשהתקרבתי, השד השחור ראה גם אותי, סימן אותי בעיניים רושפות.

הצעצועון אמר לי לפני כמה זמן שכשאני נכנסת למסיבה, אני 'נכנסת למסיבה' ואי אפשר לפספס אותי.
לא נתתי לשד השחור לפספס אותי.

מכיוון שלא מפריעים באמצע סשן, התיישבתי במרחק של 20 ס"מ מהראש של הבחורה, שהיה קבור עמוק בספסל המרופד, וחיכיתי.
עדיין לא הורדתי מהשד השחור את העיניים והוא לא הוריד ממני את הרושפות שלו.
כנראה שזה כן נקרא להפריע לסשן, כי בשלב מסוים הוא רכן אלי ואמר לי קרוב קרוב באוזן שאני הבחורה הכי יפה במסיבה. הודיתי לו ובאותה נשימה (חנוקה, נסערת, אבל נחושה) אמרתי שאני רוצה את מה שהיא קיבלה. הוא הרים אלי מבט חשוך, הניד בראשו בתנועה כמעט בלתי מורגשת וחזר אליה.

ואז הגיע תורי.
זאת היתה הפעם הראשונה שלי ועשיתי את מה שהיה נראה לי הגיוני ומתבקש לעשות.
התכופפתי, הפשלתי את החצאית וחיכיתי.
אני חושבת שבחיים לא אשכח את התחושה הראשונית הזו של האוויר שנהדף הצידה בכוח נחשי העור, חולף קריר על פני העור שלי וכמעט בדיוק באותה השניה מתחלף בכאב הצורב של בשר שנחשף. בעצם עוד לפני כן, כמה שניות לפני, כשהציפיה שנבנתה בי על סף גלישה ואני יודעת שהנה, הנה, אני עכשיו מגשימה פנטזיה. 

יש יגידו שאני חסרת אחריות, שלא החלפתי איתו מילה, שלא יידעתי אותו שזו הפעם הראשונה שלי.
אז יגידו.

כי גם בפעם האלף, גם אחרי ריחוק של חודשים, גם אחרי שהיינו צריכים להתחיל שוב מהתחלה, גם בתחזוקות הקצרות וגם בסשנים הארוכים, תמיד אני אהיה חסרת האחריות והוא השד השחור הרושף, שמסתכל עלי במבט חשוך ומגחך.

הדלת פתוחה והוא נכנס אלי הביתה בתנופה, בביטחון, כל שפת הגוף שלו אומרת בעלות נינוחה, זכאות. יש בו נחישות אגבית של מישהו שיודע ש 'זה שלו' מהשניה הראשונה. אני עומדת רכונה אל המחשב שעל השולחן, לבושה בשמלה ההיא מהתמונה, התחת בחוץ, הכל בחוץ. עדיין עם האוזניה של הטלפון, כי בדיוק שניה לפני כן סיימתי שיחת עבודה ואני מאד מרוצה מזה שמצד אחד כולי זקורה אליו, אבל לא לגמרי, לא עד הסוף. 

אני מפנה אליו את הראש, מחייכת ומסתובבת בחזרה אל המחשב. שומעת את הצעדים שלו מתקרבים מאחורי ובן רגע האצבעות שלו חופרות לי בכוס. כפות הידיים שלי מתאגרפות על השולחן ואני מצמידה את החזה והמצח אל לוח העץ. הרגליים שלי מתחילות לרעוד כשהוא ממשיך לפלוש אלי עמוק יותר ויותר, חודר אלי עם שתיים או שלוש או מיליון אצבעות בתנועה מתגברת. הייתי מוכנה להתחתן עם ההרגשה הזאת, אם הייתי מהסוג המתחתן ואם זה היה אפשרי להתחתן עם הרגשה פיזית. הוא מזיין אותי חזק ובאגרסיביות עם האצבעות שלו וביד השניה מפליק לי ואני שומעת את הנשימה שלו מהירה וקצרה ואני יודעת שכל זה מלהיט אותו לפחות כמו שזה מלהיט אותי וזה מחרמן אותי למוות וברגע אחד אני מתכווצת לו על היד. כן, זאת כזו קלישאה משעממת אבל מה לעשות וזה בדיוק מה שקורה. אני מתכווצת לו על היד. 

הוא מסובב אותי אליו ויש בינינו איזה דיאלוג שעכשיו אני לא מצליחה לזכור, אבל יש רגע שבו הוא מפליק לי ומיד היד שלי מתרוממת ומפליקה לו בחזרה. ואז יש ננו-שניה של שקט שלאחריה אני מתקפלת אל תוך עצמי ויורדת על הברכיים. אני אפילו לא מרימה אליו עיניים כי ברור לי שאם אתפוס את המבט שלו אני עלולה לפרוץ בצחוק ואז כנראה שאבכה.
הוא תופס אותי בשיער ומוריד אותי למטה, מועך לי את הפרצוף אל הנעל שלו. הוא אומר כל מני דברים אבל אני לא שומעת כלום כי יש לי בראש רעש גדול ושקט גדול ופתאום כאילו מרחוק אני שומעת אותו שואל, דווקא בשלווה ובנחת - 'זה יקרה שוב?' אני לא מצליחה להעמיד פנים ועונה 'אתה יודע מה התשובה שלי, נכון? זה יקרה עוד מיליון פעמים', כי אני לא מסוגלת לבלף ואני לא מסוגלת להעמיד פנים, כי אני זה מה שאני.
הוא שולף את הרגל שלו ממתחת לראש שלי ודורך לי על הראש. אני חוטפת הפלקות על ימין ועל שמאל ושוב הוא שואל אותי 'זה יקרה שוב?'
ושוב אני עונה לו שהתשובה שלי לא תשתנה ובין הפלקה להפלקה מוסיפה 'אני ריאלית! אתה יודע שאני ריאלית ואני יודעת שאתה אוהב ריאליזם!'. הוא מוריד את החגורה ומתחיל להצליף בי. חזק. מאד חזק. אני חוטפת כמה הצלפות ישר לכוס והכאב חותך אותי באמצע הגוף מלמטה ועד למעלה. זה הכאב הכי חד, צהוב, אדום, מסנוור ומתכתי שהרגשתי בחיי. אני נאנקת וקורסת על הרצפה בזמן שהכאב עובר אותי בתנועות סכין ארוכות עד שאני כולי פרוסות פרוסות, רק כדי להתרומם שוב על הברכיים בגו זקוף ולהישיר אליו מבט. 
הוא מלטף לי את הפרצוף ואת השיער וכורך את החגורה על הצוואר שלי ומהדק את האבזם. אני הולכת אחריו רצועה על ארבע, כשהוא מתיישב על הספה ומסמן לי להתמקם בין הרגליים שלו. אני עושה כמו שהוא מבקש. לא מתחכמת ולא מתחצפת. 
מכניסה את הזין שלו עמוק לתוך הגרון שלי טוב-טוב עד הסוף כמו כלבה טובה ומתחילה למצוץ, בזמן שהחגורה אחוזה לו באגרוף והוא מקצר את טווח התנועה שלי, כל פעם קצת, עד שיש לי מעט מאד מרחב תמרון ואני נחנקת. הוא מקים אותי ומושיב אותי על הזין שלו (כן בסדר הלכתי להביא קונדום). זה לא מספק אותו והוא מקים אותי שוב, מעמיד אותי בריש וממשיך לזיין אותי מאחורה כשהוא מחזיק אותי בחגורה, שמתהדקת לי על הצוואר עוד ועוד ועוד.

ואז הוא יוצא ממני, 'אני רוצה לגמור לך על הפרצוף'.
אני מתמקמת למרגלותיו, פה פעור, עיניים פעורות. כמה שניות וכל הזרע החם והטוב הזה מוטח לי ישר לתוך הפה, חלק ניתז החוצה, זולג לי על הסנטר. 
אני חולה על זרע אז מורחת הכל על הפרצוף, על החזה, על הפטמות.
הוא צוחק.

מתלבשים.
דיברנו על כל מני דברים.
הבנו שצליפות הכוס המרושעות הן נזק משני. לעתים צליפת תחת, נוחתת על הכוס.  

הפעם הוא קיבל שתי כוסות מים לפני שהלך.