The Dogs of Lust

21:34 - נכנס

21:46 - יוצא

בין לבין - מבט שמכווץ אותי מפחד ותשוקה וציפיה, נשיקה גדולה, סטירות על ימין ועל שמאל לא בגלל שום דבר אלא סתם כי למה לא, מפנגר אותי כמו בוכנה על הספה, אני צועקת ושומעת בחצי אוזן שהשכנים שחולקים איתי את הקיר של הסלון סוגרים את החלון של המרפסת שלהם, גומרת, הוא מוציא את הזין ודוחף לי לגרון, מספר איזה סיפור מהמשרד ואני צוחקת ונחנקת כי יש לי זין בגרון, מושך אותי בשיער אחורה כדי שיהיה לו יותר נוח לסטור לי עוד, שוב משפד לי את הגרון על הזין שלו, ממשיך לספר, הופך אותי, טוחן אותי בכוס, מפליק לי, מבטיח חדירה אנאלית 'אבל לא הערב', אני גונחת וצועקת שאני זונה של הזין שלו ושכל החורים כולם לשימושו וקצת מקווה שהשכנים ליד שומעים, הוא גומר, מסתדר, מקבל כוס מים, נותן נשיקה על הלחי ויוצא.

האושר - קווים לדמותו.

אני ממש לא החור שלו, רחוקה שנות אור מהתפקיד, אבל אני כל כך נהנית להיות חור לשימושו.

הוא לא באמת יגיד לי לחכות לו על ארבע, או על שש, או בכל דרך מתכלבת אחרת, אבל אני כל כך אוהבת להוריד את עצמי לשם. אני אפילו לא צריכה להרים אליו מבט, אלא מספיק לי לעצום עיניים ולדעת שהוא שם מעלי.

הוא לא רואה צורך בגינונים של כן אדוני, או לא אדוני, אבל ברור לשנינו איפה הגבול עובר, או יותר נכון איפה אסור לי לעבור אותו.

אני נהנית לחשוב שאני לא מתמסרת מנטאלית ושהמוח שלי נעול והוא בסדר עם זה. הוא גם בסדר עם לדעת בדיוק איך לעקם לי את המוח מעצבים, בלי שבאמת תהיה לי היכולת או האפשרות להגיב. 

הוא לא משפיל אותי בשום צורה שהיא. אני מאושרת ומועצמת כשהוא דורך לי על הראש, מצליף בי, יושב לי על הפרצוף, יורק עלי, ממלא את הפרצוף שלי בזרע ומתייחס אלי כאל חפץ. 

הוא לא הדאדי שלי ולא מחנך, או מנטור. אבל הוא מעניש אותי טוב-טוב כשאני מתנהגת בצורה לא ראויה. בעיניו.

כי מה שבעיניו, זה מה שחשוב. ומה שבעיני, למי אכפת.

לא בהכרח בסדר הזה - 

1. הילד ההיפראקטיבי שלך שיושב מול המדורה ובמשך רבע שעה לא מפסיק לדקלם בקול חורך אוזניים 'איצטרו איצטרו איצטרובל! איצטרו איצטרו איצטרובל!'

2. עקרבוט בגודל לא סביר שזוחל באמצע חלל השינה ולמעשה בא להחריב את חייך.

3. הנחירות של אבא שלך באמצע הלילה (כי כולם ישנים באותו חלל).

4. אמא שלך שהתעוררה בחמש בבוקר 'נורא בשקט' כדי לעשות יוגה, קלטה שאת ערה ובאה לנסות לשכנע אותך להצטרף אליה 'כי יהיה נורא כיף'.

5. ויכוחים עם אחותך, שהיא יותר קלישאה שמאלנית תלאביבית ממך. 

6. יש בקלחת הזו עוד שני אחים, אבל בינתיים הם לא סיפקו לי שום סיבה להתלונן עליהם. מתוקים שהם. הם האפטרקייר שלי.

חג שמח לכולם.

"...את יודעת, המבט שלך מלמטה הוא שונה וזה לא רק הטירוף בעיניים. הוא מתריס. 
כבר בקטע של הלפיתה בשיער, או בלסת, את מישירה מבט, אפילו לא נרתעת אינסטינקטיבית מהנפת היד לסטירה.
את שמה זין. לא רק שלא משפילה מבט, אלא אפילו לא ממצמצת. מסתכלת במבט של 'תן לי עוד, לא תצליח לשבור אותי' וזה, כמובן, רק דוחף אותי יותר לשבור אותך ואת ההתרסה שלך".

"...אני יודעת, בגלל זה זה כל כך מושלם.
יכול להיות שמתישהו יכאב לי מספיק כדי שאסיט את המבט ואעצום את העיניים, אבל עד אז הן יישארו פקוחות ומתריסות וגם אם תשבור אותי, לא באמת תשבור אותי.
היו רגעים שסטרת לי והסתכלתי עליך וראיתי את הסדיזם הגדול שמסתתר מאחורי הסדיזם הקטן.
וראיתי שאתה קצת מבולבל מזה גם בעצמך.
וראיתי שכל זה יכול מאד בקלות להתנחשל לכדי גל גדול של כאב וזה הפחיד אותי והסעיר אותי וריתק אותי לראות אותך נאבק בעצמך, בבלבול הזה, בשעשוע, בתהייה בה אתה שואל את עצמך: 'עד כמה רחוק אני יכול לתת לעצמי ללכת? עד כמה רחוק אני יכול ללכת? עד כמה רחוק היא יכולה ללכת?'". 

"...תראי, אני אוהב להכאיב מנטלית ושם אני יכול להיות באמת סאדיסט.
אבל זה לא המקרה אתך, פה אנחנו מדברים על כאב פיזי. בעניין הזה, סף הכאב שלך גבוה משמעותית ממה שנתקלתי בו בעבר, לרמה שגרמה לי לתהות.
זה משהו חדש שמסקרן ומאתגר אותי לבדוק, אז אני לא יודע אם זה נטו סאדיזם, או משהו שמאתגר את היכולות שלי. מה שבטוח, שעד היום החלק הפיזי, של הכאב, היה נטו משחק עבורי.
פה זה כבר לא."

בא

הביא בי

ונעלם אל השקיעה

מיום רביעי בערך לא רוקנו אותי ואני עולה על גדותי מרוב אנרגיה ליבידינאלית בלתי מנוצלת.
אז כן, אוננתי בשגעת על פורנו סוטה יותר או פחות ורוקנתי את עצמי, אבל זה ממש לא אותו הדבר ואני מסתובבת עם לחץ בבטן התחתונה וחסך וגינלי גדול.
שלא לדבר על חסך אוראלי.
אפרופו פורנו, זיון של חפצים דוממים זה ה-דבר. מישהו פה אמר לי שיש לו כמה כאלה ברקורד. לקח לי די הרבה זמן להבין את הבדיחה. 

בכל אופן, חוזרת עכשיו מנסיעה ומאחר וכל הזימה הזאת לא מתועלת לשום כיוון חיובי, אני רק מחפשת לריב עם נהגים בכביש. אבל בגלל שמרבית הנסיעה היא על כבישים מהירים, לא היו לי כמעט הזדמנויות לריב כך שיצאתי וחצי תאוותי בידי, אם לא תאוותי כולה. מאד מתסכל.
כמו כן, ניכר ש90% מהנהגים ממש מחורבנים, כששני דברים עיקריים מפריעים לי במיוחד - 

1. אורות - חברים, זה לא מסובך. עם תחילת הנסיעה, הדליקו אורות נסיעה רגילים. לא גבוהים. לא, גם לא אורות ערפל. התיעוב והבוז שאני מצליחה לפתח כלפי אלו שלא מסוגלים לפעולה הפשוטה הזאת, ממש לא פרופורציונליים למעשה עצמו, אבל אז מה.

2. נסיעה נינוחה - לא בנויה לזה. הנהגים הנינוחים גורמים לי להרגיש כאילו מגרדים לי את העורקים מבפנים עם מזלג. זה לא נעים לי. 

גם הסתבכתי עם המוזיקה - כל תחנות הרדיו שאני בדכ מאזינה להן עשו תחרות מי מנגנת את המוזיקה המחורבנת ביותר, בדגש על מרגיזה. הפליא לעשות עידן גבריאל ב88FM, שהוא בדכ אדם נחמד עם נטיה ללהיות מרוצה מדי מעצמו ומהחיים, שהיום שבר שיאים של אושר ומוזיקה גרועה.
לא הצלחתי לחבר את הנייד למערכת באוטו כדי לשמוע את הפלייליסט המעולה שלי 'סקס עם בנים' בספוטיפיי ולגאול את עצמי, אז אם יש פה נשלט טכנאי סאונד, או נשלט מוסכניק של מערכות שמע, אשמח לקבל שירות.

כשחזרתי הביתה החתולה החירשת הקיאה.

אני עכשיו מתכוונת לשתות הרבה ערק ולהפוך מדלעת מרירה, לנסיכה מתוקה.

למרות הזימה שמכלה בי כל חלקה.
לא מסוגלת לחשוב על שום דבר אחר מלבד סקס ומכות.

והשיר חרוש, אז מה. חריש טוב, חריש עמוק.