הדלת פתוחה והוא נכנס אלי הביתה בתנופה, בביטחון, כל שפת הגוף שלו אומרת בעלות נינוחה, זכאות. יש בו נחישות אגבית של מישהו שיודע ש 'זה שלו' מהשניה הראשונה. אני עומדת רכונה אל המחשב שעל השולחן, לבושה בשמלה ההיא מהתמונה, התחת בחוץ, הכל בחוץ. עדיין עם האוזניה של הטלפון, כי בדיוק שניה לפני כן סיימתי שיחת עבודה ואני מאד מרוצה מזה שמצד אחד כולי זקורה אליו, אבל לא לגמרי, לא עד הסוף.
אני מפנה אליו את הראש, מחייכת ומסתובבת בחזרה אל המחשב. שומעת את הצעדים שלו מתקרבים מאחורי ובן רגע האצבעות שלו חופרות לי בכוס. כפות הידיים שלי מתאגרפות על השולחן ואני מצמידה את החזה והמצח אל לוח העץ. הרגליים שלי מתחילות לרעוד כשהוא ממשיך לפלוש אלי עמוק יותר ויותר, חודר אלי עם שתיים או שלוש או מיליון אצבעות בתנועה מתגברת. הייתי מוכנה להתחתן עם ההרגשה הזאת, אם הייתי מהסוג המתחתן ואם זה היה אפשרי להתחתן עם הרגשה פיזית. הוא מזיין אותי חזק ובאגרסיביות עם האצבעות שלו וביד השניה מפליק לי ואני שומעת את הנשימה שלו מהירה וקצרה ואני יודעת שכל זה מלהיט אותו לפחות כמו שזה מלהיט אותי וזה מחרמן אותי למוות וברגע אחד אני מתכווצת לו על היד. כן, זאת כזו קלישאה משעממת אבל מה לעשות וזה בדיוק מה שקורה. אני מתכווצת לו על היד.
הוא מסובב אותי אליו ויש בינינו איזה דיאלוג שעכשיו אני לא מצליחה לזכור, אבל יש רגע שבו הוא מפליק לי ומיד היד שלי מתרוממת ומפליקה לו בחזרה. ואז יש ננו-שניה של שקט שלאחריה אני מתקפלת אל תוך עצמי ויורדת על הברכיים. אני אפילו לא מרימה אליו עיניים כי ברור לי שאם אתפוס את המבט שלו אני עלולה לפרוץ בצחוק ואז כנראה שאבכה.
הוא תופס אותי בשיער ומוריד אותי למטה, מועך לי את הפרצוף אל הנעל שלו. הוא אומר כל מני דברים אבל אני לא שומעת כלום כי יש לי בראש רעש גדול ושקט גדול ופתאום כאילו מרחוק אני שומעת אותו שואל, דווקא בשלווה ובנחת - 'זה יקרה שוב?' אני לא מצליחה להעמיד פנים ועונה 'אתה יודע מה התשובה שלי, נכון? זה יקרה עוד מיליון פעמים', כי אני לא מסוגלת לבלף ואני לא מסוגלת להעמיד פנים, כי אני זה מה שאני.
הוא שולף את הרגל שלו ממתחת לראש שלי ודורך לי על הראש. אני חוטפת הפלקות על ימין ועל שמאל ושוב הוא שואל אותי 'זה יקרה שוב?'
ושוב אני עונה לו שהתשובה שלי לא תשתנה ובין הפלקה להפלקה מוסיפה 'אני ריאלית! אתה יודע שאני ריאלית ואני יודעת שאתה אוהב ריאליזם!'. הוא מוריד את החגורה ומתחיל להצליף בי. חזק. מאד חזק. אני חוטפת כמה הצלפות ישר לכוס והכאב חותך אותי באמצע הגוף מלמטה ועד למעלה. זה הכאב הכי חד, צהוב, אדום, מסנוור ומתכתי שהרגשתי בחיי. אני נאנקת וקורסת על הרצפה בזמן שהכאב עובר אותי בתנועות סכין ארוכות עד שאני כולי פרוסות פרוסות, רק כדי להתרומם שוב על הברכיים בגו זקוף ולהישיר אליו מבט.
הוא מלטף לי את הפרצוף ואת השיער וכורך את החגורה על הצוואר שלי ומהדק את האבזם. אני הולכת אחריו רצועה על ארבע, כשהוא מתיישב על הספה ומסמן לי להתמקם בין הרגליים שלו. אני עושה כמו שהוא מבקש. לא מתחכמת ולא מתחצפת.
מכניסה את הזין שלו עמוק לתוך הגרון שלי טוב-טוב עד הסוף כמו כלבה טובה ומתחילה למצוץ, בזמן שהחגורה אחוזה לו באגרוף והוא מקצר את טווח התנועה שלי, כל פעם קצת, עד שיש לי מעט מאד מרחב תמרון ואני נחנקת. הוא מקים אותי ומושיב אותי על הזין שלו (כן בסדר הלכתי להביא קונדום). זה לא מספק אותו והוא מקים אותי שוב, מעמיד אותי בריש וממשיך לזיין אותי מאחורה כשהוא מחזיק אותי בחגורה, שמתהדקת לי על הצוואר עוד ועוד ועוד.
ואז הוא יוצא ממני, 'אני רוצה לגמור לך על הפרצוף'.
אני מתמקמת למרגלותיו, פה פעור, עיניים פעורות. כמה שניות וכל הזרע החם והטוב הזה מוטח לי ישר לתוך הפה, חלק ניתז החוצה, זולג לי על הסנטר.
אני חולה על זרע אז מורחת הכל על הפרצוף, על החזה, על הפטמות.
הוא צוחק.
מתלבשים.
דיברנו על כל מני דברים.
הבנו שצליפות הכוס המרושעות הן נזק משני. לעתים צליפת תחת, נוחתת על הכוס.
הפעם הוא קיבל שתי כוסות מים לפני שהלך.
