The Dogs of Lust

רחצתי כלים וחשבתי לעצמי עד מתי ארחץ כלים והאם אי פעם יהיה לי מדיח ואז חשבתי למי מהחברות שלי בשכונה יש מדיח או ממתי יש להן מדיח, ואז חשבתי למי מבנות הכתה שלי בצפון יש מדיח ותהיתי אם לבת כתתי גל יש כבר מדיח כי היא תמיד רחצה כלים בקטע מזוכיסטי מופרע כאילו היא מתנקמת בכל העולם דרך רחיצת כלים עיקשת וטורדנית ואז חשבתי כמה היא דומה לאבא שלה כי אני זוכרת שבתור ילדה התרשמתי מזה שהוא תמיד היה רוחץ כלים אצלם בבית, ואז נזכרתי שכשהיינו בכתה ד' ועוד למדנו בקיבוץ היה אמור להיות לנו שיעור מוזיקה אבל משום מה הדלת של כתת המוזיקה ננעלה ככה שלא ניתן היה לפתוח אותה אז קראו לאבא של גל, כי הוא היה בעברו לוחם סודי ביותר בסיירת מטכ"ל והיה לו ציוד פריצה מתוחכם והוא הגיע ותוך שניה פרץ את הדלת ויותר משהמם אותי מסתורין כלי הפריצה שלו והקלות שבה הדלת נכנעה לאצבעות המיומנות שלו, הייתי בשוק מזה שהבנתי שלפעמים אפשר לעזוב את מקום העבודה באמצע יום העבודה.

כבר חודשיים אולי יותר שאני ניזונה מכל המאכלים שאדם נורמלי שלא מונע מעצמו כלום ניזון מהם. זה לא כזה מובן מאליו מבחינתי כי אני בדרך כלל אוכלת 'נקי' (באלוהים שאין לי כוח להסביר מה זה אומר אני חושבת שזה די ברור), גם כי אני אוהבת אבל בעיקר כי זו הדרך היחידה שלי לשמור על עצמי מאימת הפסוריאזיס המתפרץ (שלרוב יגיע בליווי פמליה של רגישויות נוספות). כבר חודשיים אולי יותר שאני מרגישה שאני מזהמת את עצמי מבפנים בלי לעשות חשבון, מתוך הנאה מרירה שמבוססת על חגיגת הויתור העצמי. נטולת אשמה לחלוטין, מפוקחת ופרגמטית, צורכת את כל סוגי הקמחים, הסוכרים, השומנים והלקטוזים הידועים לאדם - וסובלת. מאד.

אני לא כל כך מכירה את זה בעצמי, את הסוג הזה של התעללות עצמית. גרימת חתכים לעצמי בתיכון? צ'ק! בולמיה קשה במהלך הצבא עמוק אל תוך גילאי ה-20? צ'ק! (את זה אגב פתרתי עם עצמי אחרי שעות ארוכות לבדי בדירה בלונדון, ישובה על כורסת קטיפה מהוהה, חושבת הרבה יותר מדי לעומק רק כדי להגיע למסקנה שההורים שלי ובפרט אמא שלי לא יצילו אותי ולכן אני צריכה להציל את עצמי ואותו היום היה היום האחרון שבו דחפתי לעצמי אצבע לגרון כדי להקיא אוכל שאכלתי) אבל את זה, אני לא מכירה. אני יודעת להגיד שזה בכלל לא קשור במשקל, כי זה לא מעניין אותי בכלל, גם לא השמנה לצורך העניין. זה קשור בגרימת רע לעצמי, אבל אפילו לא במובן של ענישה, אלא סתם פשוט כי אני יכולה. כי ככה החלטתי. אני מניחה שזה עניין של שליטה, איפשהו מתישהו איבדתי אותה וזו הדרך שלי להחזיר לעצמי את התחושה שלפחות במשהו אחד אני שולטת, אבל זה גם לא מדויק. הלוא אם יש משהו שבו אני שולטת ללא מצרים זו התזונה שלי, כלומר אני בוחרת שלא לשלוט, כלומר אני שולטת בחוסר השליטה שלי.
אני שולטת בחוסר השליטה שלי.
אוקיי, זאת התקדמות. 

***

אתמול דיברתי עם חברה על מצבי לב. אמרתי לה שאוזלת לב זה כשיש הרבה געגוע או רגש, אבל אין שום חשק או יכולת או מילים להביע אותו. היא אמרה שזה כמו להתאבל ואני אמרתי שאני לא חושבת, כי באבל יש דרמה, תסכול, קושי וכעס, המון מילים שרוצות להיאמר ולא יכולות כי אי אפשר יותר. אוזלת לב זה הרבה יותר פשוט ומצומצם ופרוזאי. זו כמעט אילמות. 

***

לא ידעתי מה המילה העברית לקומפרטמנטליזציה אז אמרתי 'התאייה', מלשון 'תא'. 
זה כמו הטעייה, אבל לא בדיוק. 

***

***

לא תמיד אני צריכה להיות הכי חכמה בחדר, גם בחדרים שבהם הכי חשוב לי להיות הכי חכמה.

אני יכולה להיות מיליון דברים אחרים.

זו הבנה מאד משחררת. ממליצה בחום. 

- אבא, אמא אמרה לי שאתה חושב שמתחיל לך קטרקט

- מה זאת אומרת 'חושב', אני יודע

- אז למה אתה לא הולך לרופא?

- אם אני אלך לרופא אז לא יהיה לי קטרקט?

- נו אבא! יש דרכים לטפל בזה! שלא לדבר על זה שאתה גם נוהג עדיין! 

- אז?

- מה אז? מה אז? זה מסוכן! אתה לא רואה!

- נו באמת, מה יש לראות?

***

- אמא, למה את ואבא אף פעם לא משתפים אותנו האחים בענייני הבריאות שלכם?

- כי מעבר לעובדה שאנחנו ההורים שלכם אנחנו אנשים בפני עצמנו והמחויבות שלנו היא קודם כל כלפי עצמנו

- אבל את לא מבינה שהרגעים האלה בהם אתם מנחיתים עלינו איזו בשורה כזאת ועוברים הלאה זה שובר אותנו? כל האחים, כולנו ללא יוצא מן הכלל, עדיין מחוברים אליכם ברמה הרגשית כמו תינוקות, כמו ילדים. תקחו על זה אחריות!

- אה סליחה, xxxx-י (כינוי החיבה שלי), אני ממש לא מתכוונת לקחת על זה אחריות

***

הוא גבוה, חזק, מרשים, חתיך. אלפא גברי ומסוקס בה במידה שהוא רך כחמאה. כבד ראש ואחראי, חד לשון וחריף מענה. היא זערורית ויפה, גמישה ומצחיקה, חולמנית ובלתי נסבלת, רגישה מדי. הוא לועג לה בעיניים אוהבות ומחייכות והיא מהבהבת אליו במבוכה מוקסמת, עדיין אחרי מיליון שנה ביחד.

שניהם חכמים בצורה מבהילה וסקרנים כמו ילדים.

אני לא מבינה איך הוא סובל אותה לפעמים, היא תחזוקה גבוהה כל כך, מעצבנת נורא, זקוקה ליד מכוונת נון-סטופ. 'היא מאתגרת אותי מדי יום ביומו' הוא אומר. והוא, עקשן כמו פרד עם עקרונות, אוהב להרגיז בכוונה, פסקן בלתי נלאה. 

הם לא מפסיקים לדבר אחד עם השני על הכל, כל הזמן, אבל אני חושבת שהנושאים שהם מדברים עליהם הכי פחות זה אנחנו הילדים או תחזוקת בית. 

***

באופן בנאלי להחריד הגברים שהכי מושכים אותי הם אלה שמשחזרים איתי ביחד את מערכת היחסים של ההורים שלי; אלה שמתנהגים קצת כמו אבא שלי וגורמים לי להתנהג קצת כמו אמא שלי. באופן בנאלי לא פחות, אלו תמיד יהיו מערכות יחסים בלתי אפשריות, כי אף אחד הוא לא באמת אבא שלי ואני לא באמת אמא שלי. 

אין לי איך לסיים את הפוסט הזה מלבד זה שאנחנו עכשיו צריכים לנסוע לבקר את סבתא שלי בקיבוץ, אז להית.

- אם אני יושבת לך על הפרצוף ואז מסתובבת עם התחת אליך, תתבאס?

- נהפוכו

חה! הבנתם מה עשיתי פה?

הבוקר יצאתי מהבית בתחושה שאני לבושה serving 90s rock-'n'-roll vibe, אבל ככל שחולפות השעות אני מרגישה שזה יותר כמו 'מיכל מדריכת NLP מהוד השרון שלמדה עריכת דין ועזבה את המקצוע אמא לשתי מתבגרות אוהבת לחיות את החיים' והמחשבה שמטרידה אותי היא האם בעצם מדובר באותו הדבר? האם מיכל היתה בעברה נערת רוק והיום היא מתרפקת על נעוריה בואכה פאטית על מלא? ומה זה אומר עלי?

סתם אני לא. מה אני השתגעתי?!

אבא שלי תמיד אומר - יש הרבה להגיד ומעט להוסיף ולכן אומר שהשיעור הכי חשוב שלמדתי מלהיות אמא זה תמיד לרוקן את הכיסים לפני שמכניסים מכנסיים למכונת כביסה. ואין פה אפילו לא קצה קצהו של אלגור או מטאפור.

ואם במשפחה עסקינן, אתמול והיום הילד שלי הוציא מהפה שלו את המשפטים הבאים:

- אמא תפליקי לי בתחת רגע, זה נעים לי.

- אמא יש לי קקי אבל אני רוצה להתאפק עד שזה ממש ילחץ לי, כי אז השחרור הרבה יותר נעים.

- היה עוד דבר אבל הוא כל כך מוגזם ונוראי לגיל ןלהקשר שאני נבוכה לכתוב את זה אפילו כאן.

אני תוהה אם יש פסיכולוג אנאלי לילדים. אני תוהה עוד דברים שהשתיקה יפה להם.

הגעת לעבודה ולא הודיעו לך שהעמותה שבה את עובדת 13 שנה משנה את הייעוד שלה, המנכ"ל עוזב והעתיד שלך אינו ידוע כי אף אחד לא יכול להבטיח שומדבר?

סתמיתפה. אשרייך. 
'כל השאר בונוס' זה למי שיכול להרשות לעצמו לצחוק.

-----

כתבתי את זה מתישהו בצהריים, סרקסטית תחת ערפילי ההלם; פתיל ההשהייה הגיע למרעום והפעיל את הפצצה שהתפוצצה לי בבטן רק לפני חצי שעה באוטובוס בדרך הביתה. לפחות אני לא מתה מבפנים, כמו שאמרתי בצחוק לקולגה שלי שהיה המום מהבשורה ולא הבין את האדישות המשועשעת שלי. אני לא מתה מבפנים.

זה די מדהים, המעברים האלה בין יש לאין, בין תלם לכאוס, בין החזקה להישמטות, אבל זה לא רק זה. יש משהו טראגי בסופים של קול ענות חלושה.
את משכנעת את עצמך שככה זה ואלו פני הדברים, אבל לא יכולה שלא להתקמט לגמרי מבפנים על העליבות שבה זה מסתיים. 

אני לא יודעת להגיד אם אני מודאגת. אני כן יודעת להגיד שפרגמטיזם עכשיו - יעיל ככל שיהיה - זה לא משהו שאני רוצה.
אני חושבת שלראשונה מזה המון המון זמן אני דווקא רוצה להגיד שקשה לי, שאני לבד, שחבל שאין מישהו שיכול לעזור לי בכל זה, מישהו לדבר איתו, לחלוק בנטל של התסבוכת הזאת. 

השנה בינתיים התחילה עם כמה אובדנים משמעותיים, תודה לאל לא בנפש (בלי לספור את זה שסבתא שלי איבדה את הנייד שלה ולא הפסיקה להתקשר אלי מהנייד של המטפלת שלה וכל פעם סיפרה לי מחדש ובאותו טון היסטרי שהיא איבדה את הנייד וזה היה לגמרי כמו הסרט הזה groundhog day שהוא כל בוקר קם לאותו היום) ובא לי לשם שינוי לרחם על עצמי ולהודות שזה מאד עצוב שדברים נגמרים.  

הלילה חלמתי שנולד לי תינוק-חתול מתוק מאד ואני מנסה להניק אותו ללא הצלחה באמצע מפגש רשמי של מפלגת השין פיין. בשלב מסוים עטפתי אותו בכמה שמיכות ואז נסענו באוטו האדום שלי עם כל מני חבר'ה שהיו צריכים טרמפ מירושלים לתל אביב והחליטו להצטרף אלי, כי מסתבר שהיינו בירושלים, הבעיה היתה שלא הצלחתי לנהוג כמו שצריך, נכנסתי לחרדות, האוטו קרטע ולא הצלחתי לשלוט בו בכלל ואחד החברים החליט שלא מתאים לו וירד בטרמפיאדה הקרובה והרגשתי ממש כישלון כך שאפילו לא הצלחתי לעצור כמו שצריך והשקעתי הרבה יותר מדי אנרגיה בלעשות רוורסים מיותרים. בשלב מסוים הגענו לדיר חנא ונכנסנו עם האוטו לשבילים שבבירור לא מתאימים לרכבים והדרך היחידה לצאת מהכפר היתה דרך בית של זוג אשכנזי מבוגר ואדיב שהבית שלהם והמטבח שלהם נראו בדיוק אבל בדיוק כמו המטבח שהיה להורים שלי בקיבוץ וזה מרגש אותי עד דמעות ואני רוצה להתעכב קצת כדי להסתכל על הפורמייקה של הארונות. לזוג הזה גם יש שני בנים בוגרים אחד בלונדיני עם שיער קצר והשני עם שיער שחור ארוך ואני נורא רוצה למצוא חן בעיניהם אבל הם מתייחסים אלי רק כחברה כי הם בכלל נדלקו על בת כתה שלי שפתאום הופיעה יש מאין ואז אני נזכרת שאני בכלל צריכה לנסוע לקיבוץ בית השיטה ושמה ללון במשהו שנקרא 'משאית הכיופים' שזו משאית שישנים בה אבל האחראית על המשאית מתקשרת אלי ולוחשת בטלפון משהו בצורה מאד לא ברורה ואני מבינה שהיא אומרת שהיא לא תספיק להביא את המשאית בזמן כי היא שותה קפה בשטח אש מאה, אז אני שואלת אותה 'שטח אש מאה??' והיא אומרת 'לאא באזור חיוג אפס שש' אז אמרתי לה שזה כבר אזור חיוג אפס ארבע ואז התעוררתי.

מעבר לעובדה שהמוח הוא איבר מטומטם עם יכולת מרהיבה להתיך את המציאות לכדי בליל מופרע של 'הכל בדלי' אני חושבת שיש פה כמה נורות אזהרה מאד קונקרטיות לגבי העתיד שלי כזקנה מניקת-חתולים. היום זה חלום מחר זו מציאות ויש מצב שכבר היום זו קצת מציאות.