The Dogs of Lust

אֵיךְ לֹא לְהַעֲרִיץ עֲנָנִים. אֶת הַגְּבָהִים שֶׁלָּהֶם. אֶת הַצּוּרוֹת שֶׁכָּל רֶגַע מִתְחַלְּפוֹת בְּרֶגַע. אֶת כָּל מַה שֶּׁרוֹחֵשׁ־חַיִּים־שְׁקֵטִים שֶׁלָּהֶם

כָּל עָנָן כְּדֻגְמַת בֵּית תְּפִלָּה זָעִיר, נָעוּל מִכָּל הַכִּוּוּנִים, נוֹדֵד מֵעַל כָּל מַה שֶּׁמֵּעָלֵינוּ. הָיִיתִי רוֹצָה לָקַחַת אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם מֵהֶם אֵלַי הַבַּיְתָה, לְהִתְבּוֹנֵן מִקָּרוֹב בַּתַּרְמִילִים שֶׁלָּהֶם, בַּחֲפָצִים הַקְּטַנִּים, בַּשִּׁנּוּיִים - בַּדִּינָמִיקָה שֶׁל הַצּוּרוֹת שֶׁמִּשְׁתַּנּוֹת בְּרֶגַע, בַּתְּלָאוֹת שֶׁלָּהֶם, בַּדּוּמִיַּת־מָוֶת שֶׁלָּהֶם; לְהַקְשִׁיב לְחַיֵּי הַלַּיְלָה שֶׁלָּהֶם, וְאֵיךְ כַּאֲשֶׁר הֵם מְשַׂגְשְׂגִים בְּאִישׁוֹן לַיְלָה

אֲנִי מְדַבֶּרֶת עַל תְּשׁוּקָה. הַתְּשׁוּקָה לָגַעַת בַּפְּקַעַת, לָצוּד אֲרָיוֹת שֶׁיָּצְאוּ מִן הַדַּעַת, לְהַבִּיט לָהֶם יָשָׁר בָּעֵינַיִם - עֵינַיִם אֶל עֵינַיִם -

לְפַעֲנֵחַ מַה פֵּשֶׁר הַמְאֹרָעוֹת, הַמַּצָּבִים, הַתַּהְפּוּכוֹת, הַסְּתִירוֹת, הַנִּגּוּדִים;

הַתְּשׁוּקָה לְהִתְגּוֹלֵל בַּמְּצוּלוֹת, לְהַקְשִׁיב לַתְּהוֹמוֹת, לְהִתְכַּתֵּשׁ עִם רַעַשׁ הַגַּלִּים הַמְטֹרָפִים שֶׁל הָעֻבְדּוֹת, לְהִתְפַּלֵּשׁ בַּשִּׁטְפוֹנוֹת, לְהִתְגּוֹשֵׁשׁ עִם הַשְּׁבָרִים. אֲנִי מְדַבֶּרֶת עַל תְּשׁוּקָה, הַתְּשׁוּקָה לִתְפֹּס אֶת הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי, לְהָאִיר בַּאֲלֻמַּת אוֹר חֲזָקָה, אֵיפֹה הַקַּו הַמַּפְרִיד בֵּין מְצִיאוּת לְבֵין דִּמְיוֹן, לְתַחֲזִית, לְמִשְׁאָלָה

הַתְּשׁוּקָה לְפַעֲנֵחַ אֶת תַּעֲלוּמַת חַיַּת הַלַּיְלָה - הַלַּיְלָה - הַקִּירוֹת שֶׁבָּעֲרוּ כָּל הַלַּיְלָה, הַיָּרֵחַ, הַזְּרִיחָה

הַתְּשׁוּקָה לְנַעֵר אֶת הַמָּוֶת, לְהַלְבִּישׁ אוֹתוֹ כֻּתֹּנֶת שֶׁל טַפִּיל, מְצֹרָע -

לֹא מְשַׁנֶּה מָה - לְהַצְמִיד אוֹתוֹ לְקִיר לָבָן חָלָק, מוּל כִּתַּת יוֹרִים, וּבַחֲגִיגִיּוּת שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוֹהָ, לְחָרֵר אוֹתוֹ מִכָּל הַצְּדָדִים, לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ עֲרֵמַת אַשְׁפָּה יְרוּיָה, מְחֹרֶרֶת, מֻנַּחַת בַּשּׁוּלַיִם, בְּרוּחַ הָעֶרֶב הַקְּרִירָה

אֲנִי מְדַבֶּרֶת עַל תְּשׁוּקָה. הַתְּשׁוּקָה לְגַלּוֹת אֶת הַמָּקוֹם הָאֲמִתִּי - אֵיפֹה שֶׁהַכֹּל קוֹרֶה - חַיֵּינוּ - שֶׁאֵין לָנוּ מֻשָּׂג אֵיפֹה הֵם מַתְחִילִים, לְאָן הֵם מַמְשִׁיכִים, מַה מְּסַחְרֵר אוֹתָם, מַה מְּיַשֵּׁר אוֹתָם, מַה מְּנַוֵּט אוֹתָם, מַה מְּעוֹרֵר אוֹתָם לְהַגְדִּישׁ אֶת הַסְּאָה, לָצֵאת מִגִּדְרָם, לַעֲבֹר אֶת גְּדוֹתֵיהֶם, מַה מַּחְרִיב אוֹתָם, מַה הוֹפֵךְ אוֹתָם לְאוֹקְיָנוּס־שֶׁל־חֳרָבוֹת. הַתְּשׁוּקָה לֶחֳרָבוֹת

הַתְּשׁוּקָה לְשֶׁקֶט לְאַחַר הֶחֳרָבוֹת. הַתְּשׁוּקָה לְהַקְשִׁיב לִזְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ מֵעַל הֶחֳרָבוֹת

שִׁיר הוּא זְרִיחָה מֵעַל הֶחֳרָבוֹת

(חדוה הרכבי)

הגעתי עכשיו הביתה אחרי שחמקתי מהעיר ומהחיים שלי וביליתי בערש ילדותי תבנית נוף מולדתי וכולי וכולי בכל אופן איפשהו על כביש 6 נזכרתי שערב אחד חזרתי מהלימודים ודיברתי בוידיאו עם מי שהיתה בת זוג שלי אז והייתי גם חרמנית נורא נורא וגם הייתי חייבת להשתין ועמדתי ברמזור בכניסה לכפר סבא מכיוון המדרשה ולידי משאית והנהג הסתכל עלי וחייך וחברה שלי אמרה לי תשתיני ותאונני אז דחפתי יד למכנסיים (אני זוכרת שזה היה ג'ינס יחסית צמוד ומסריח מטרפנטין וצבע שמן) והשתנתי לעצמי על היד והרמזור התחלף לירוק והמשכתי להשתין לעצמי על היד והנהג מסתכל והתחלתי לנסוע לאט והיו עוד כמה רמזורים שהתחלפו ירוק אדום ירוק אדום ואוננתי עם השתן של עצמי והכל הסריח ומישהו צפר לי מאחורה ואז נגמרו הרמזורים ויצאתי מכפר סבא והייתי צריכה להתרכז בנהיגה וכשהגעתי הביתה היא בקושי נתנה לי להניח את התיק וקילפה אותי בדחיפות גדולה מהבגדים ספוגי השתן וזיינה אותי ככה מכופפת על השולחן פורמייקה במטבח ועכשיו אני אלך לאונן הרבה וביעילות על גברים מאוננים כי אין דבר שמגרה אותי יותר מגבר שנוגע לעצמו בזין וכי אין מי שיזיין אותי. 

(הלכתי אלפנט)

תתארו לעצמכם שהיה רק אין ופתאום היה יש ואז שוב היה אין. אתם יכולים לתאר לעצמכם דבר כזה בכלל?

בשבוע שעבר החתול שלי שוב הסתער עלי ללא שום סיבה (!) בחמת זעם ובציפורניים שלופות ובואו, מי שמכיר יודע שאני לא מעודנת או עדינה ועל אף שמזוכיסטית אני לא, כן יש לי את היכולת לעמוד במכות קשות, אבל התקפה מתפרצת של חתול עצום במשקל 10 קג זה כבר לא לגילי ולמעמדי. אניוואיי לקחתי אותו היום לפסיכיאטר של חתולים ובמשך שעה וחצי הוא דיבר איתי על החתול ולא אכחיש שנהניתי כי אני אוהבת לדבר על החתולים שלי יותר מכל דבר אחר בעולם, אבל בגדול זה כמעט פי שתיים מהזמן שהפסיכולוגית שלי היתה מדברת איתי עלי, ובערך פי שש מהזמן שהפסיכיאטר שלי היה מדבר איתי עלי. בסופו של דבר יצאתי משם עם מרשם לויפאקס בשביל הפחדים והחרדות, תרגילי אילוף קלים לגירוי אינטלקטואלי, משחקים שמסתיימים בטקס הענקת חטיפים כדי לייצר תחושת הצלחה וקטניפ לגירוי הורמונלי כדי לגרום לו לחזור ולהאמין בהנאות הקטנות של החיים ואני לא מבינה איפה בשם כל מה שדפוק בעולם נמצא אותו אחד שידבר איתי במשך 90 דקות על סוגי הבכי השונים שאותם אני בוכה, שיהיה המרשם שלי לפחדים וחרדות, שיאלף אותי בשביל הגירוי האינטלקטואלי, שישחק איתי ויתגמל אותי כדי לייצר אצלי תחושת הצלחה ושיגרה אותי הורמונלית כדי להחזיר לי את האמון בהנאות החיים????

אין לי כוח יותר בחיי.

כשהייתי ילדה הייתי נוסעת בכל חופש למחנות קיץ של מתא"ן. אחת החברות שהכרתי שם היתה נגנית כינור לא מוכשרת במיוחד אבל חמודה מאד, והעובדה שהיא גרה בתל אביב רק הפכה אותה לעוד יותר נחשקת בעיני.

כשגיליתי את השם שלה במקהלת הרקע בשיר של משינה הרגשתי שנגעתי בזוהר. לילדה קיבוצניקית פנטזיונרית ונטולת חברים, עם כוכבים בעיניים וחלומות גדוּלה בראש, זה היה הכי קרוב לתהילה שאפשר. 

זה הכל. נזכרתי בזה היום.

לפנות בוקר העירה אותנו האזעקה ואפילו לא ניסינו כי ידענו שלא נצליח ורק הראש דפק חזק והרצפות עדיין היו רטובות מיין ומאיתנו וחצינו את העיר כדי להביא אלינו את מי שפחד וזכרנו את הפנים שהשתנו לנו מול העיניים ואת בתי השחי הלחים שעקצצו בלשון ונקישת הברכיים בקריסתן ולא יכולנו לשמוע את עצמינו בוכים כי כל הזמן הזה חשבנו שהיינו טובים אבל היינו רעים כי זחלנו במחילות דומא נטולי שריון והיינו חשופים והתנבאנו בעיוורון שלנו מבלי להקשיב לתחינות והיינו גאים ושמחנו והיינו אסירי תודה עד שהתחלנו לגמגם וחזרנו להיות נקודה שחורה וחיפשנו את הדרך להגיד שלום אולי דרך כל המילים ואולי זה מה שאנחנו עושים עכשיו.

לא יצאת מהמקלחת ובלי לשים לב התנגבת ביסודיות רבה במגבת רוחשת נמלי אש ועכשיו שורף לך ומעקצץ לך וכואב לך ומגרד לך בכל הגוף וגם ובעיקר בנקבים ובפטמות למרות שציפית את כולך בשכבה עבה ואחידה של פניסטיל ג'ל? כל השאר בונוס.

החיים - זמניים. הטיפשות - נצחית.