The Dogs of Lust

הבוקר בדרך לעבודה חשבתי על זה שנמאס לי מפלייליסטס ומהקלות שבה אנחנו מדללים, מדפדפים ומעבירים וקוראים לזה מגוון, אוצרות של מוזיקה, אבל זה בעצם סתם חוסר סבלנות. בכל אופן אני לא אלך עכשיו לקנות פטיפון כי זה יקר וגם בטח לא אשתמש בו בכלל בבית, אבל כן החלטתי לנסות להתחייב לאלבומים, לא כל הזמן אבל חלק ממנו, להקשיב לאלבום מהתחלה ועד הסוף.  

אז בדרך חזרה מהעבודה באוטובוס התחלתי להקשיב לאלבום שממש אהבתי בתיכון. הגעתי לשכונה והאלבום לא נגמר, אז המשכתי להסתובב ברגל ברחובות הקטנים ובחורשה שמאחורי הבית, עד שהאלבום ייגמר ונזכרתי שכשהיינו בי"ב ההורים של גלי חברה שלי קנו שברולט קבריולה עם גג נפתח והיינו נוסעות בכל עפולה עם גג פתוח והשיר הזה פה למטה בפול ווליום, היא נהגה ואני לפעמים הייתי נעמדת ומנופפת לעוברים ולשבים והרגשנו פרועות ומשולחות רסן וזה היה כיף.

הנה, עכשיו נגמר האלבום. אני עולה הביתה.

אחת הבעיות עם מדוזה היתה שככל שהיית כורת לה ראש, אחד חדש היה גדל במקומו. זו אלגוריה יפה. גם אני עצמי כורתת, כורתת והדברים מסרבים לגווע, ממרחק של ימים, חודשים, שנים. 

***

לפני בערך 12 שנה התחתנו; החתונה הכי יפה שהמשפחה שלי והחברים שלי והקולגות שלי נכחו בה אי פעם. לפחות זה מה שהם אמרו וחלקם עדיין אומרים לי את זה בכל הזדמנות, בהתרפקות שהיא כבר קצת פחות לגיטימית, לאור הנסיבות.

החופה - שאותה ערכה חברה טובה שאצלה הכרנו - היתה טקס מרגש שתכננו על סמך מוטיבים מהחופה היהודית שעליהם לא רצינו לוותר, בתוספת טקסטים שהיו בעלי ערך עבורנו ושבועות שכתבנו והקראנו אחד לשניה. בן הזוג שלי רצה חתונה יהודית כהלכתה אבל אני התעקשתי על טקס כזה, שלא ימסד את הקשר בינינו באופן רשמי, לא בגלל שאני אשכנזיה שמאלנית שונאת דת (כי אני לא, אני מאמינה באלוהים אמונה פרימיטיבית לוהבת), אלא כי היה לי ברור שמתישהו אצטרך לצאת ואצטרך לעשות את זה מהיר, חלק ועם כמה שפחות נזקים. אתם מבינים, הייתי צריכה גאולה, הצלה. הייתי זקוקה לחוף מבטחים והוא היה שם, זהוב ומכיל, סבלני ואוהב, פוקח עיניים ירוקות-כחולות כל בוקר ומחייך אלי בשמחה. ואהבתי אותו כמו שרק אפשר לאהוב 'אהבת חיים', אהבה כזו שמצילה לך את החיים ומקיימת את כל מה שאי פעם הבטיחה, באמונה שלמה.

בוידאו מהחופה רואים אותו מקריא את הטקסט הכי יפה שמישהו אי פעם כתב עלי; הוא מפחד ממני, הוא מת עלי, אני מרגיזה אותו, אני מפתיעה אותו, הוא בחיים לא הכיר מישהי כמוני ובחיים לא חשב שככה הגבולות שלו ייפרצו, 'בואי נתחתן כבר' הוא אומר וכולם צוחקים. גם אני. ואז אני מקריאה את שלי, את מה שחשבתי שאני צריכה לכתוב כדי להקריא באותה הסיטואציה וזה יפה ומרגש ואמא שלי מוחה דמעה ולאבא שלי קשה לשמור על אותה ארשת קשוחה קבועה. אני מסתכלת בחתן שלי במבט אוהב, העיניים שלי נעולות בשלו. אני עושה את מה שצריך לעשות, את מה שאני חושבת שאני צריכה לעשות באותה הסיטואציה.

הוא מספר לי עליו ועלי ועלינו; אני מספרת סיפור של מישהי אחרת.
הוא מדבר איתי, אל תוך העיניים שלי, אל הלב שלי ואל הנשמה שלי; אני מדברת על מה שאני רוצה, כל כך רוצה, שאני מוכנה לא לדבר על שום דבר אמיתי יותר לעולם.
הוא זורח מרוב אושר; אני מרגישה שהפרצוף שלי מתפרק.  
אני לא יודעת מה עושים.

***

אני חוכך בדעתי / טוביה ריבנר

אֲנִי חוֹכֵךְ בְּדַעַתִי אִם סִיַמְתִי כָּל מַה שֶׁהָיָה עָלַי לְסַיֵם
וְחוֹשֵׁשָׁנִי שֶׁלֹּא. שֶׁכְּלַל וּכְלַל לֹא.
אַךְ אֵיךְ אֶתְמַצֵא בְּכָל הַנְּיָרוֹת, הַפִּנְקָסִים, קִרְעֵי הַנְּיָרוֹת, הַדַּפִּים הַבּוֹדְדִים, הַדִּפְתְרָאוֹת -
אֱלֹהִים יוֹדֵעַ.

רָאִיתִי אֶת מִשְׁבְּרֵי הֶהָרִים מַכִּים בְּחוֹף הַשָׁמַיִם הַנָּסוֹג.
עֵין זְכוּכִית צְהֻבָּה מִזֹקֶן שָׁטָה תּוֹעָה
עַל פְּנֵי אֲבָנִים שֶׁאֵשׁ בְּלִבָּם, חוֹדֶרֶת לַחֶדֶר, מְפַשְׁפֶּשֶׁת בֵּין דַּפִּים סְתוּרִים
עַד שֶׁכּוֹבָה. בְּחֶשְׁכַּת עָבִים הַסוּמָא נוֹתָר עִוֵּר.

אֲנָשִׁים בָּאִים וְהוֹלְכִים בַּחֲלוֹמוֹת.
אֲנָשִׁים מֵתִים בָּאִים וְהוֹלְכִים.
כָּאֵלֶה שֶׁאֱנִי מַכִּיר וְכָאֵלֶה שֶאֵינִי מַכִּיר.
תָּמִיד אֲחֵרִים, תָּמִיד מְקוֹמוֹת אֲחֵרִים
צֵרוּפֵי מְקוֹמוֹת, מֻכָּרִים וְלֹא מֻכָּרִים. הַמֵּתִים הַחַיִים
בָּאִים בְּלִי טְרוּנְיָה, מִבְּלִי שֶׁיְּבַקְשׁוּ דָבָר, בְּסֵבֶר פָּנִים כְּאִלּוּ
אֲנִי אֶחָד מֵהֵם, וְרַק אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהֵם טוֹעִים.
בִּגְלַל חֶסְרוֹן הַדְּבָרִים, אֲנִי שׁוֹאֵל, בִּגְלַל
חֶסְרוֹן הַדָּבָר שֶׁבִּלְעַדָיו הַדְּבָרִים אֵינָם הַדְּבָרִים?
בִּגְלַל מַה שֶׁאֲנִי אוֹ בִּגְלַל מַה שֶׁאֵינֶנִי?
אֲנִי שׁוֹאֵל וּמַחֲרִיש, שׁוֹאֵל
וּמַחֲרִיש.

נוסעת איתו למרכז העיר בקו 25 מפרקי (מה שקוראים 'אקורדיון'). הוא מסתכל על המפרק מסתובב ואז אומר לי ברצינות גמורה: "אמא, אם תשימי את החריץ שלך על אחד הקיפולים האלה אז זה יפתח לך את התחת" ולפני שאני מספיקה להגיב הוא ממשיך "ואם תשאירי שם את החריץ שלך אז זה גם יסגור לך את התחת".

הוא בן 11. עוד נכונו לי אתגרים.

- 'זה, הילד הזה, החרא הזה, זה עשוי מהחומרים של אלוף עולם'

- 'תגידי לי את גיי? את אוהבת בנות? מה את אוהבת?'

- 'פעם הייתי עם מישהי אמרה לי תן לי סטירה. נתתי לה. אח''כ הייתי צריך לקחת אותה לאיכילוב כי זז לה המוח'

- 'הילד שלך, אין לו קילר אינסטינקט, אלוף הוא לא יהיה'

- 'בת כמה את, 36-7?... 46?!?!? זקנה! אז מתי עשית את הילד??'

- 'הילד שלך מפחד מכאב, הוא צריך להתרגל לכאב לא לפחד ממנו, כשיורידו לו סטירה שלא ימצמץ ויוריד את הראש כמו דרדלה!'

- 'לפני כמה זמן יצאתי עם מישהי בת 45 שאמרה לי שאני מבוגר לה מדי אמרתי לה אני?? אני מבוגר מדי?? אני יכול לעשות ילדים עוד עשר שנים! את מבוגרת לי מדי!'

- 'צריך להתפייס עם אבא ואמא לפני שהם הולכים הנה אני עם אבא לא התפייסתי עד היום זה כואב לי'.

מי אתם אנשים שמדברים בנייד בתחבורה ציבורית על כל נושא שבעולם במשך שעות ובתחושת זכאות כאילו המרחב הציבורי רשום בטאבו על הכושלאמא ואבא שלכם?!? וגם אם היה רשום, מה בדבר מודעות? התחשבות? הכרה בזולת שעל אף היותו גיהינום הוא גיהינום שקט שלא משתף את כל העולם בסיפורים שלו!!!!!!! בטח אתם אלה שאחכ רוכבים איפה שבא לכם, או לחילופין הולכים איפה שבא לכם!!! זה אפילו לא אנרכיזם זה סתם אגואיזם!!!! אני שונאת אתכם שנאה יוקדת!!!!!!!!!

כמה אני מבולבלת רגשית בין אפס לבין העובדה שלא נעים לי לא להגיד ל chatGPT תודה אחרי ששאלתי אותו מיליון שאלות, ואז בסוף כששאלתי אם יפריע לו שלא אגיד תודה, לרחם עליו ממש כי הוא אמר שאין לו רגשות ולא מפריע לו כלום? ובכן, מבולבלת מספיק כדי לבכות מהניסויים ברובוטים של בוסטון רובוטיקס, כי זה נראה לי התעללות בחסרי ישע.

קלירלי אני לא בנויה רגשית לתקופה של עליית המכונות. שניה אני לא אשרוד. אגב גם בשואה כנראה לא הייתי שורדת, אבל אסור להשוות.

בלילה את חוזרת הביתה באותה הדרך בה הלכת בבוקר. הדברים נראים אחרת כמובן. את לא מתאפקת ומתכופפת ללטף את העשב הרך; היית רוצה שהוא יהיה מטולל כדי שתוכלי לכתוב את זה, אבל זו לא השעה המתאימה. יש ריח מתוק וכבד של פריחה באוויר; את לא יודעת מה מעיז לפרוח על התפר שבין הסתיו האינסופי לחורף המתמהמה, אבל זה חצוף ותוקפני. בבוקר ראית צל הרים משוננים כמו מגזרות נייר אדמדמות שדוקרות את הרקיע ועכשיו נראה לך שהאוויר מספיק שקט כדי שירד שלג, אבל זה רק נדמה לך, כי את גרה בתל אביב ואף פעם לא מספיק קר פה.

בחרת בחיים האלה את בעצמך בחרת בהם ואולי לא יהיה מדויק להגיד שזה היה בעיניים פקוחות ומבט נכוחה אבל אף אחד לא הכריח אותך גם אם אולי קצת כן הכריחו אותך את אמרת את מה שהיה צריך להיאמר את קיבלת את ההחלטה באופן חד צדדי גם אם לא לקחת בחשבון את כל השיקולים אולי היית צריכה אבל אולי זה גם לא ממש היה משנה בסופו של דבר ועכשיו זה עוד אחד מאותם ימי שישי שלא הספקת להתארגן לקראתם כמו שצריך כי לכל יום שישי כזה שהילד אצלך את צריכה להתארגן כמו שצריך כדי שיהיה הכל כמו שצריך ובעיקר לא ירגיש לבד אבל היה שבוע קשה כל כך ובסופו את עייפה כל כך שלא התארגנת בזמן ועכשיו את גם מרחמת על עצמך וגם מאשימה את עצמך ואת שוכבת במיטה ושומעת את הילד שלך בסלון עם חבר צופים בסימפסונז ולא ממש אכפת לו אם תבשלי ותדליקי נרות או אם נזמין ונאכל מקופסאות מול הטלויזיה או אם ניסע לסבתא שלך פה קרוב ונאכל אצלה אוכל שהמטפלת שלה בישלה או אם נזמין את עצמנו לחברים בשכונה שעושים קידוש אבל האמת היא שכן אכפת לו. וגם לך. אבל אל תרחמי על עצמך.

* השבוע האחרון היה לילד ולי קשה אחד עם השניה. הוא מתבגר וזה לא קל לאף אחד מאיתנו. אתמול בלילה הוא נרעד פתאום לפני השינה ואמר שבזמן האחרון הוא מרגיש קטן יותר ורגיש יותר וצריך חיבוקים יותר, למרות שהוא כבר בן 11. אחר כך לפתה אותו חרדת המוות ואי הוודאות שבחיים והוא התייפח ואמר שהוא רק רוצה שיהיו לו חיים טובים ומפחד שזה לא יקרה. אמרתי לו שלא משנה מה קרה, או קורה, או יקרה, יש לו משפחה גדולה ואוהבת שתמיד תהיה איתו. יותר מזה פחדתי להבטיח. יותר מזה לא יכולתי להבטיח.

* אמן בכיר שאיתו אני עובדת כבר שנים אמר לי היום שזה בלתי נסבל עד כמה אני מנסה להמעיט בערך היכולות שלי בכל דרך אפשרית; משתמשת בחומרים ירודים, מתחמקת משיחות על איכות, לועגת למתעניינים ברצינות, יוצאת מנקודת הנחה שהכל זה חנופה ושומדבר לא נאמר באופן אובייקטיבי. זה לא שאני ממעיטה בערך היכולות שלי, אלא שיש גבול לעד כמה אני יכולה להתעסק בעצמי ולהתבשם מזה.

* אני בתקופה של פריחה מקצועית מטורפת, אבל כל הישג רק עושה אותי יותר עייפה.