|
|
|
הילד עושה קקי בשירותים של האלונית על כביש 6 תוך שהוא מקפיד שכל האיברים שלו יבואו במגע הדוק עם כל משטח מזוהם בסביבה, בזמן שאני מקפידה לעשות סלפי כמו כל הורה אחראי, כי התאורה והדקור נראו לי הולמים. ככה זה בחיים, לכל אחד יש תפקיד.
מ 05:30 עד 1730 הייתי באיזה כנס בטחוניסטים מכובדיסטים מיליונריסטים זועקי-גוועלד והייתי בערך האישה היחידה (שאינה פנסיונרית של משהב"ט) והצטלמתי תמונה-בסגנון-כוסית בשירותים ורציתי להעלות פה אבל איכשהו זה לא הסתדר לי מנטלית והכנס המשיך עוד שעות ארוכות עד שחזרתי הביתה ברגליים כאובות ומוח מנופח, אל הילד שלי ואל אחותי שלא רק רחצה כלים אלא גם הכינה לי בדיוק את האוכל שאני אוהבת וכל כמה שניסיתי לא הצלחתי להזכר מתי היתה הפעם האחרונה שחזרתי הביתה מיום מפרך אל אוכל שמישהו הכין בשבילי.
בשכונה עוכרת-ישראל שבה אני גרה מציינים הערב את הלואין (האלווין? האלואין?) ובגלל שאין לי עמוד שדרה נכנעתי לתחנוני הילד, נרשמתי כבית מארח ומיד נכנסתי להתקף חרדה מבוסס-רגשי-נחיתות כי כולם בשכונה טחונים ברמות קשות וחיים בסרט של פרבר אמריקאי וכמויות הכספים שנשפכו פה על קישוטים הן דמיוניות. לעומתם, אני הצנועה ומעוטת-האמצעים חייבת להראות לכווווולללם שעם דבק מקמח ומים, בריסטולים, אקריליק וקרעי בדים משומשים אני בונה לבדי האוס-אוף-הורורז כי אני עצמי חיה בסרט של המעז מנצח וככה ביליתי את הסופש. כל זה רק כדי לספר שקודם שמעתי קולות ילדים שמגיעים לקושש ממתקים מחוץ לדלת (כי הכנתי הכל בחדר המדרגות מה אני פרייארית כל הזמן לקום ולפתוח את הדלת לילדים?!?) וכשהסתכלתי דרך העינית ראיתי ילדה שבמקום לקחת שקית ממתקים אחת לפי הנחיות המארגנים, לקחה שתי שקיות! מיד פתחתי את הדלת במהירות ורשפתי עליה 'מותר רק שקית אחת!!!'. זה כבר הבהיל אותה כהוגן. חחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
הדבר שהכי שובה אותי בפניו של מאהב הוא הדרך שבה אני רואה אותם כל יום
הם תמיד אותו דבר אבל כל פעם הם מופלאים לי מחדש
אני חושבת על ציור
אחרי זמן מה מתעייפים מלהביט בו
מחיצה מצוירת יפה להפליא יכולה לעמוד לאדם מול העיניים כל יום כל היום
ובקלות אפשר לגמרי לא לשים לב אליה
פניו של מאהב הרבה יותר שובים מזה
סיי שונגון. יפן. מאה 11
גם אם אני הכי שבורה בעולם בחיים לא אצליח להעמיד פנים שאני מתה. רוקדת בכותונת של סבתא שלי בסלון.
אני חייבת להבין משהו, באמת, לא בשביל לקנטר (טוב אולי קצת).
מקריאה של בלוגים של שולטים עולה כי אחד מהאלמנטים הבסיסיים, היסודיים והחשובים ביותר הוא האלמנט של גאוות השולט שמתגאה בנשלטת שלו. נדמה לי שזה בעיקר נפוץ במערכות השליטה של אבא וקטנה, דאדי וקטנטונת, שבהן - כנראה, כי אני לא באמת יודעת - הסיפור של האב הגאה בבתו הקטנה הוא קריטי.
עכשיו, האקטים שמסבים לשולט גאווה נעים על ציר די רחב, זה יכול להיות בליעה של זרע, זה יכול להיות היכולת לחטוף מכות, זה יכול להיות המבט התמים והילדי של הנשלטת בעודה בולעת זין - זה באמת מאד מגוון. ובשעה שאני לגמרי מבינה את התחושה של להיות גאה בעצמי שכנשלטת עשיתי XYZ בשביל השולט שלי, אני פשוט לא לגמרי מבינה את תחושת הגאווה של השולט. כאילו, על מה? על זה שהיא בגדול עשתה את מה שאתה רוצה שהיא תעשה? נכון, יש פה את הסיפור של נשלטת שיוצאת מאזור הנוחות בשביל השולט שלה, אבל אז אני לא מבינה למה גאווה זה הרגש שכולם חשים ולא נגיד, הכרת תודה, או הערכה? זה די ברור שנשלטת תרצה ולפעמים גם תצליח לצאת מאזור הנוחות עבור השולט שלה, נדמה לי שבגדול עיקר הסיפור של מערכת יחסים מבוססת שליטה בנוי על הרצון/הצורך הזה לעשות משהו בשביל מישהו (מכל מני סיבות); אז כאילו, איפה פה ההישג הגדול שמסב כל כך הרבה גאווה לשולט...?
שואלת באמת (וגם קצת בצחוק. אבל גם קצת באמת).
היום התלבשתי כמו ראפרית בת 17. אני לא ראפרית בת 17. נורא חבל.
והשיר הזה עושה לי המון חשק להמון דברים רובם ככולם קשורים בצורה כזאת או אחרת לאיזה פייסדאנס חם ורטוב, למרות שזה בכלל לאפדאנס ולמרות שזה בכלל שיר מחאה. איזה שיר מעולה. חולה על פארל וויליאמס. יש לי עוד הרבה דברים להגיד שיהיה מאד מאד מאד לא פוליטיקלי קורקט להגיד, אז אני אתאפק.
אני גם לא לגמרי בטוחה למה העליתי את השיר פה. כאילו, באמת יש בי ציפייה שאנשים פה יאזינו לשיר ויצפו בקליפ. מילא.
בלילות האחרונים טורדות אותי כל מני מחשבות על משיכה ודחייה ועל איך מצאתי את עצמי במשך תקופה לא קצרה (שנתיים קל) במערכת יחסים עם גבר שדחה אותי פיזית ברמות קשות, אבל בה בעת משך אותי. אני חייבת רגע לכתוב את הדברים כי זה אולי יעזור לי להבין או לכל הפחות יפרוק את המחשבות מהמוח שלי ויעמיס אותן לפלטפורמה אחרת ואז אולי אצליח שוב להירדם בשעה סבירה. בכל מקרה זה יהיה פרגמנטלי כי אין לי שום דבר קוהרנטי להגיד פה.
הוא היה שמן, ממש. מאד. ולא מהשמנים הדחוסים עם מאסה יציבה, אלא מהרוטטים. הוא גם לא היה גבוה ולמרות שהפרופורציות שלו בסופו של דבר היו טובות הוא הצליח לחרב את הגוף שלו במידה כזאת שזה היה פשוט נורא. ולא היה לו תחת, מאלה עם תחת שטוח אוי ואבוי לי. אבל הוא היה יפהפה, והיה לו השיער הכי יפה - מבריק ומלא וחזק, והשיניים הכי יפות - חזקות וישרות ושוות. שנאתי להתנשק איתו כי היה לו פה ענק והוא תמיד היה שואב את כולי ואני הייתי מנסה להתחמק בגועל ואומרת לו שזה מרגיש כמו ליקוק של כלב פירנאי. והיה לו עור עדין ודק וכל עקיצה התפתחה אצלו ישר לפצע שהותיר צלקת, בהתחלה סגולה כהה ואז חומה. הוא היה חצי ספרדי חצי אירי והרבה יותר גאה במורשת האירית שלו, למרות שהספרדית היתה הרבה יותר מרשימה ונוכחת. גם כשאהבתי אותו זה היה קצת פאתטי בעיני, ההיאחזות שלו בזהות האירית הזאת כשהוא בקושי יודע לדבר אנגלית.
הוא היה מתקלח מדי יום ומקפיד להסתבן ולחפוף את השיער המושלם שלו, אבל המגבות היו תמיד רטובות ומסריחות כי הוא לא היה מכבס אותן אף פעם, והבגדים היו תמיד מלוכלכים ותמיד מסריחים כי גם אותם הוא לא היה מכבס. החדר שלו בקיבוץ היה מטונף כמו חושה של דר-רחוב עם מאפרות מלאות, בדלי סיגריות ואפר על הרצפה וקופסאות סיגריות מקומטות זרוקות בכל פינה, כוסות עם משקעי וויסקי, כוסות עם משקעי נס קפה וצלחות מלוכלכות. באופן מפתיע מעולם לא ראיתי אצלו ולו ג'וק אחד. נמלים היו המון. החלונות תמיד היו מוגפי תריסים כי הוא לא אהב שכל מי שעובר על המדרכה יכול היה להסתכל פנימה דרך החלון, אז גם תמיד היה מחניק ומסריח. כשהייתי מגיעה תמיד הייתי פותחת חלונות למגינת ליבו וקיטוריו ומקפידה להשאר בסנדלים, או נעליים, או גרביים. אף פעם לא יחפה.
והמיטה שלו. אוי אלוהים אדירים המיטה שלו. שני מזרונים שחוברו להם יחדיו, אחד מהם עם שקע בצורת הגוף שלו שאם לא הייתי נזהרת הייתי מתגלגלת לשם פנימה. הוא כמובן היה ישן כמעט בלי מצעים, כלומר עם תירוץ מסריח לסדין לא מכובס שאף פעם לא היה באמת מתוח כמו שצריך, בלי ציפיות על הכריות ועם איזה צמרירית מדובללת בתור שמיכה גם בקיץ, כי המזגן היה תמיד על קור מקפיא. ולהכל היה ריח שאני באמת לא יכולה וגם לא רוצה לנסות לנסח במילים. כשהייתי באה אליו הייתי מביאה מצעים כדי שאוכל לישון וגם אז הייתי נצפדת נבחלת מהריח שעלה מהמזרונים ומהכריות. לפעמים היינו מעבירים מזרון מסריח אחד מחדר השינה לסלון. אני אפילו לא זוכרת למה עשינו את זה.
אני לא רוצה לדבר על השירותים והמקלחת.
לפסיכולוגית שלי דאז הסברתי שזה להיות בבזות הכי גדולה שיש, בטינופת הכי לא מתנצלת, הכי ישירה ופרוזאית; לא דיבור מטונף, לא דיבור על טינופת, לא פסיכולוגיה של טינופת, אלא פשוט - טינופת משפילה. אני רוצה להגיד שהיה בזה משהו מזכך, אבל לא, זה היה פשוט להתגולל בלכלוך בלי שיהיה לי אכפת, רק כדי לשכב איתו. וגם זה היה בזוי.
כשכבר היה לו חשק להזדיין הוא היה שוכב על הגב כמו לויתן ומסתכל עלי בעיניים שחורות שקדיות יפהפיות ואומר 'תתפשטי' ואני הייתי נעמדת ומתפשטת מעליו בזמן שהוא היה מוציא את הזין הגדול והיפה שלו מתוך תחתונים קרועים ומושיט אלי יד, מלטף אותי קצת בירכיים ואני הייתי יורדת ומתיישבת לו על הזין. וזהו, הוא היה שומט את היד ומשאיר אותה ואת היד השניה לצד הגוף, דוממות כמו פרוטזות מיותרות של בשר, מפנה ראש הצידה ונותן לי לעשות בו כרצונו. לפעמים הוא היה עושה פרצופים של דחייה ורתיעה בזמן שאני הייתי רוכבת עליו עד שהייתי גומרת. ואז הוא היה אומר 'עכשיו את המציצה' ואני הייתי יורדת לזין שלו ומכניסה אותו לפה שלי בזמן שבשתי הידיים הייתי לשה ומורטת וצובטת ומולקת לו את הביצים כאילו אני עוד רגע מורידה לו אותן והייתי מצטחקת לעצמי כל פעם שהוא היה מתפתל מרוב כאבים, מחניק אנחה ושואב אוויר לריאות בקול שריקה, אבל נותן לי להמשיך בלי מילה. זה היה לוקח די הרבה זמן ורק כשכאב לו ממש ומאד, רק אז הוא היה גומר. לפעמים הייתי צריכה לכרוך חוט מסביב לביצים שלו ולהדק ללולאה סביבן בשתי הידיים תוך כדי שאני מוצצת ורק אז הוא היה גומר.
אבל את הזרע שלו, שהרגיש לי מטונף ומסריח, בחיים לא בלעתי.
* הערת עריכה חשובה - מימדי הגוף שלו מעולם לא דחו אותי.
הילד ואני אצל ההורים שלי בצפון. בצהריים נכנסתי לישון באחד החדרים ונשאבתי בבת אחת לשינה עמוקה אך טרופה של חלומות איבה, תרעומת וכעס על אמא שלי ודווקא כבר שנים שהכל בינינו מצוין. כנראה שאין מה לעשות, אמא זה אמא, גם כשהיא חמודה ממש וגם כנראה שבחלומות אנחנו עדיין רבים עם מי שבהווה כבר אין מה לריב איתו.
בכל אופן, התעוררתי מחיבוק ולחישות 'אמא.. אמא.. קומי, אנחנו יושבים לאכול' ולקחו לי כמה ננו-שניות של נצח להיזכר שגם אני אמא כבר.
אין לי פואנטה, אבל יש לי ילד בן 11 שעדיין מחבק ומנשק אותי והולך איתי יד ביד ברחוב. אולי בעצם זאת הפואנטה, גם אם הוא עוד יריב איתי בחלומות.
1. כשאמא שלי היתה בהריון איתי הם לא ידעו אם אהיה בן או בת והכינו מראש את השמות 'תמר' או 'יפתח'. אחרי שנולדתי הם ראו שאני לא תמר ובטח שלא יפתח.
2. מגן העדן של בת יחידה נפלתי כשהייתי בת 5 ומאז גידלתי את כולם - אחים והורים כאחד.
3. יש לי מחלת ים נוראית וגם בנסיעות לפעמים לא קל לי. זכורה נסיעה שבמהלכה בלית ברירה נאלצתי להקיא לבקבוק; זכורה נסיעה שבמהלכה בלית ברירה נאלצתי לבלוע את הקיא של עצמי.
4. במהלך השירות הצבאי התפרצה אצלי מחלת הפסוריאזיס שמאז מלווה אותי בטוב ובעיקר ברע. בעבר התביישתי וכיסיתי את האזורים הנגועים, היום אין לי שום בעיה לחשוף את עצמי, גם בזמנים בהם היא משתוללת.
5. אני חושבת שאני אוהבת לשתוק במידה שבה אני אוהבת לדבר, למרות שיהיו כאלה שיחלקו על זה ויגידו שאני בעיקר אוהבת לדבר. הם טועים כמובן.
6. מלצרתי למשך תקופה קצרה בבר תל אביב מצליח. פוטרתי אחרי בערך שלושה שבועות אחרי שכמעט הלכתי מכות עם אחראית המשמרת. הגיע לה.
7. אני מאד אוהבת לריב עם אנשים ברחוב בקטע מחנך. הילד שלי מאד מתבייש בי בגלל זה ובצדק.
8. אני גם מאד אוהבת לעזור לאנשים ברחוב, לפעמים הרבה מעבר למה שהם צריכים. זה לא אלטרואיזם זה סתם נרקסיזם.
9. אני נוירוטית במסווה של בחורה צ'יל. הפסוריאזיס שלי (ועוד כמה 'טיקים' שיש לי) הם העדות לכך.
10. אני אוהבת ללכת עם חולצות בטן בלי להכניס את הבטן ועם טייץ בלי חולצות שמכסות את המפשעה, ככה שרואים לי את קווי המתאר של התחת, הכוס ואת הצלוליטיס בירכיים. אני אוהבת מאד את החירות שיש בזה ואת היכולת שלי לבחור בזה כל פעם מחדש בלי להתבייש. את הזרועות שלי אני שונאת.
11. היה לי הריון נוראי. הייתי מבוגרת יחסית; בדיקת הדם הזאת שאמורה להראות אחוזים לתסמונת דאון יצאה באחוזים ממש לא מפרגנים; כל הסקירות הראו שיצא לי ילד נמוך קומה עם גולגולת גדולה מדי ועד היום אני בטראומה מזה. הייתי עם סכרת הריון, חשד לרעלת הריון והתקפי פאניקה יומיומיים. הילד אגב יצא מצוין וגדל מצוין.
12. לפעמים בא לי להתנשק עם החתולים שלי על הפה כמו שאנשים דפוקים מנשקים את הכלבים שלהם. פעם אחת ניסיתי וחטפתי נשיכה ושריטה בשפתיים.
13. אני מתחרמנת רצח כשנוזפים בי ומלגלגים עלי. כמובן שזה תלוי קונטקסט ובנאדם.
14. אני מתגלגלת מצחוק בקול רם מקומדיות יווניות (האכארנים!!!) ובוכה בדמעות מטרגדיות יווניות (קל שמדיאה!!). זה לא כי אני אשכנזיה מתנשאת, זה כי אני פשוט בוקית אדירה.
15. אני סוג של שמאלנית אבל בפעם היחידה שהייתי בשיח ג'ראח במסגרת איזה סיור היה לי בעיקר חם ומשעמם. סורי.
16. יש לי אפס סבלנות לדמגוגיה, פופוליזם ומאמץ, אבל בדרך כלל אין לי את המילים המתאימות להתנגד לזה אז אני פשוט מתעלמת.
17. ובהקשר לסעיף הקודם - אני עצלנית-של-מחשבה. יש לי המון מחשבות בראש וחלקן אפילו טובות, אבל הרבה פעמים אתעצל לנסות לנסח רעיון אז פשוט אוותר על להביע אותו. זה חבל לי.
18. אני נורא אוהבת לצייר. בציור האחרון שלי פתאום חשבתי ש 'זה לא דומה' ואז השתהיתי שניה במחשבה הזאת והבנתי שממש לא אכפת לי אם זה 'דומה או לא' או יפה או לא כי הציור עצמו לא מעניין אותי אלא מעניינת אותי הפעולה של להתמסר למשהו עמוק, כמו מחרשה שחורשת את הנפש והופכת את הרגבים הפנימיים האלה שלי ובדרך מותירה עקבה ויזואלית. זה כל פעם קסם מבחינתי.
19. בזמן האחרון אני לא מתגעגעת לכלום, מלבד לסבא שלי, שזה געגוע קבוע. ונדמה לי שזה דבר טוב לא להתגעגע, כי זה אומר שטוב לי עם הקיים.
20. זה לא אומר שאין דברים שהייתי רוצה שיהיו לי - כסף לבוטוקס ולחומצה היאלורונית. כסף לבית. כסף לחופשות עם הילד. כסף. מצד שני גם נמאס לי לדבר על זה שאני רוצה/צריכה כסף.
21. כשאני צריכה שירימו לי אני מונה את ההישגים שלי, את ההצלחות, את הכיבושים, את ההתמודדויות, את הקשיים. אולי זה ילדותי מצדי אבל נמאס לי שכמבוגרים אנחנו אמורים להסתפק במה שנותנים לנו ולהרגיש שאנחנו בסך הכל עושים את מה שאנחנו צריכים לעשות. זה בולשיט אדיר כי גם מבוגרים צריכים שיפרגנו להם בריש גלי, בעיקר אם הם מרגישים על הגחון לפעמים, אבל גם אם לא. נכון שאנחנו עושים את מה שאנחנו צריכים לעשות אבל זה לא אומר שאנחנו לא רוצים או צריכים הכרה בזה שאנחנו עושים.
22. אני שונאת שונאת שונאת את המילה 'סאחי' וחושבת שהיא הכי 2006. לא שאני כזאת בחורה מתקדמת, אני עדיין משתמשת בביטוי 'ראש טוב' בצירוף thumbs up (זה היה מאד נפוץ בשנות ה-90), ובכל זאת, הביטוי 'סאחי' מגלם בתוכו את כל המיושן והפריפריאלי וה- ובכן- סאחי.
23. כשרק התחלתי לכתוב את הפוסט כתבתי בכותרת '47' כי פתאום לא זכרתי בת כמה אני.
24. אני לא יודעת לגרום לעצמי להשפריץ ומאד מקנאה בכאלה שכן. אני מנסה לא להכנס לאמביציות מיותרות לגבי זה כי זה אוטומטית נהיה קאונטר-פרודאקטיב אבל הייתי מתה להיות מאלה ששולחות תמונת 'אחרי-אוננות-עם-כתם-רטוב-גדול-על-הסדין'.
25. מי שיטרח לחפש אצלי בבלוג עוד פוסטים כאלה בסגנון עדות 'רשימה' בטח יגלה שהרבה מהדברים פה חוזרים על עצמם. יכולות להיות לזה כמה סיבות, אף אחת מהן לא מעידה עלי לחיוב כנראה.
26. ביום ההולדת של לפני שלוש שנים החלטתי שהמתנה שלי לעצמי תהיה לא לריב ולהתווכח עם הילד שלי, כי הבנתי שמלא פעמים אנחנו רבים ומתווכחים 'על אוטומט' וכי הרבה פעמים אני אומרת לו 'לא' על משהו, לא כי באמת חשבתי לעומק על המשמעות של אמירת ה 'לא', אלא מכל מני סיבות אחרות שהן לא לגופו של עניין. זה היה אחד מימי ההולדת המוצלחים, המהנים, הכיפיים והמתגמלים שהיו לי.
27. עכשיו אני הולכת לקנות סקצ'בוק ועפרונות רישום חדשים.
