|
|
|
אני: 'נו עוף כבר למיטה'
ילד: 'רק אם תתני לי 100 סטירות'
אני:
ילד:
אני: נותנת לו 100 סטירות קלות - לחי ימין/לחי שמאל לסירוגין
ילד: פוקח בקושי זוג עיניים מנומנמות ולואט 'זה עושה אותי ישנוני זה ממש כיף ומשונה'
אני: 'חחחח אתה בסאב-ספייס'
ילד: 'מה?'
אני: 'עוף כבר למיטה'
Shut Up Or I Will Rape You
I Will Fuck Your Face
Deep Throating My Cum-Bitch1
Deep Throating My Cum-Bitch2
"קומי" אני מתעוררת כשהוא דוחף אותי "יש לך יומולדת היום, הכנתי לך הפתעה". אני מגלגלת את עצמי מהמיטה בחוסר חשק ומשתרכת אחריו במסדרון "חמוד מצדך", אני לא נשמעת לעצמי כנה והקול שלי מעוך משינה. על השולחן בסלון יש עוגה, סכין, שתי צלחות ושתי כפיות "שבי תאכלי" הוא אומר. אני מתיישבת על הספה מול השולחן הנמוך ומתכופפת לחתוך את העוגה בדיוק ברגע שבו הוא מעיף אותה על הרצפה והיא נוחתת ליד הרגל שלי בחבטה בוצית. טיפות קרם ניתזות לי על השוק. "אבל למה אתה מניאק?" אני אומרת בלי להרים את הקול, בלי להרים עיניים. הוא מגחך ומלטף לי את הראש "מזל טוב. יאללה, תנקי פה". אני יורדת על הברכיים, אוספת חתיכות עוגה בחזרה למגש ומלקקת את הרצפה, בזמן שהוא נכנס להתקלח. ברגע שהדלת של חדר האמבטיה נסגרת אני רצה בחזרה למיטה ומאוננת.
אם הייתם בסין ביום שישי ולא רקדתם להנאתכם באמצע הרחבה ופתאום נתקלתם במסומנת, מר ביג והקטנה שלהם וכמעט גרמתם להם להתעלף כי אתם קרובי משפחה, רק שאתם ידעתם עליהם כבר מזמן כי יש לכם אינטואיציות אבל הם נתפסו לא מוכנים - האם בכלל הייתם בסין?!
בדיוק קודם הגבתי איפשהו אצל 'מסומנת' שאני לא יודעת לריב והנה, אני (בת 45) אחרי ריב מטורף עם אבא שלי (66) שהוא למעשה פולניה פנקסנית בגוף של גבר שרירי ושעיר בגובה 1.80, על זה שהעזתי לשאול 'מה הקשר בין טרגון לרוטב עגבניות?', על אחד הבישולים שלו להערב.
אז מסתבר שזה לא שאני לא יודעת לריב, אלא שאין לי על מה או עם מי לריב, מלבד עם אבא שלי על סוגיות בישול משפחתיות, ואנחנו עושים את זה בצורה מרהיבה, כולל צעקות (שלי), נפנופי ידיים (שלו), בכי (שלי) ציפוף גבינים מפחידים (שלו), הטלת רפש, הטחת עלבונות, מעבר כרונולוגי על מה נאמר, על ידי מי, מתי ומה היתה האינטונציה (הדדי).
בחיי שתחת ההגדרה המילונית ל 'אובססיה' יש תמונה משפחתית של כולנו.
שבת שלום.
- כשבעל הבית שלך מעלה לך את שכר הדירה ב1000 שח במכה אחת, כי זה מה שכולם עושים, ואת מתחננת אליו בוואצאפים כי הוא לא עונה לך לטלפון.
- כשאת ננזפת על ידי קולגה אישה, שכועסת עלייך שאת לא יודעת לקחת קרדיט על מהלך מדיני שאת מובילה ביחד עם שותף שלוקח יפה מאד קרדיט, ואת לא מסוגלת להגיד לה שאת פשוט לא מסוגלת להיאבק יותר. כן, גם על קרדיט על השם שלך ועל המוניטין שלך. כי את לבד בזה.
- ערב טוב, הפלפיטציות שלך חזרו. זמן טוב לחזור לקחת דרלין.
'את מתה שאני אזיין אותך, נכון?' הוא יושב על הספה מולי במכנסי טרנינג מופשלים ומחזיק את הזין העומד שלו. מלטף לעצמו את הביצים, מעביר את היד לאורך הזין, קצת מתעכב על הכיפה, ממולל. אני מרגישה את הרוק מצטבר לי בפה 'איזה מן שאלה זאת?' אני מתיזה 'ברור שאני רוצה! לא זיינת אותי כבר שבועיים!'. 'חחחח את כזאת שרמוטה רעבה' הוא מכניס את הזין חזרה לטרנינג, קם, מסדר את הזקפה והולך למטבח. אני שומעת אותו מכין משהו לאכול 'תכין גם לי!' אני צועקת לו מהסלון 'קומי ותכיני לעצמך יא עצלנית!' הוא מחזיר צעקה. 'אתה חתיכת בנזונה ואני שונאת אותך' אני אומרת, לא בקול רם מדי. הוא מציץ מפתח המטבח 'מה אמרת??', 'שומדבר חשוב' אני עונה. 'חחח ברור כמו רוב הדברים שאת אומרת' הוא יוצא מהמטבח והולך לחדר עבודה.
נזכרתי בך אתמול בשתיים בלילה, בחזה שלך הכבד, הקטיפתי, בפטמות הרגישות שלך שבשום פנים ואופן לא היית מוכנה לוותר עליהן. נזכרתי בבטן החלקה, בזרועות הרזות, הארוכות, בכפות הידיים החזקות שלך, בכוס הרעב שלך. במבט הנחוש שלך כשזיינת אותי, במבט המתפלא שלך כל פעם ששלפת ממני יד נוטפת.
נזכרתי באהבה שלנו שהיתה דפוקה כל כך ואכזרית כל כך וקשה קשה קשה. את היית את ואני הייתי בלתי נסבלת, אבל איך אפשר היה שלא להיות בלתי נסבלת? שמטתי את החיים שלי בשבילך ואת, את נשברת כשלא מצאתי לך מקום בארון הבגדים שלי. בזת להטרונורמטיביות של החיים שלי, אבל כמהת לשגרה זוגית איתי, תבעת ממני כל כך הרבה שלא הייתי מסוגלת לתת והמשכת להשבר כל פעם שאכזבתי אותך ואני, אני לא הפסקתי לאכזב. המזוכיזם הרגשי שלך היה שני רק לסדיזם הרגשי שלי ולהיפך, מעגל התעללות שעד היום מעורר בי בחילה על אמת.
כמה הקאנו שתינו וכמה מעורר רחמים זה היה. הקאנו מרוב חרדה ומרוב שברונות לב ומרוב פחד ומרוב אילמות ומרוב כעס ומרוב שנאה.
אני מנסה להגיד שהרגשתי כמו אסיר בכלא של מניפולציות רגשיות שהפעלת עלי אבל זה לא נכון. שום דבר ממה שעשית לא היה מניפולטיבי, פשוט היית יותר מדי, נזקקת יותר מדי, רצית יותר מדי, דיברת יותר מדי, ציפית יותר מדי. ממני. ואני, אני לא יכולתי להתנגד לצונאמי המוגזם בכל קנה מידה שהיית. שאת עדיין. קברת אותי ברטוריקה שהיא סימן ההיכר שלך, הותרת אותי אילמת בויכוחים שאי אפשר היה לגמור, שאי אפשר היה לנצח בהם. הרגשתי שאת הורגת אותי, שאת מרעילה אותי.
באת אלי בטענות שאני מתביישת בך, שאני פטישיסטית מחורבנת, שאני טרנספובית. הטחת בי שאני פחדנית עלובה, שקרנית, אטומה, פסיכופטית. בכית שאת לא מבינה מה עובר לי בראש, שאת נגמרת מזה, שאת לא יכולה יותר. יכול להיות שצדקת, לפחות לגבי חלק מהדברים, לפחות לגבי חלק מהזמן, אבל האמת היא שאם לא הייתי הולכת, זה כנראה היה ממשיך כי המזוכיזם הרגשי שלי היה שני רק לסדיזם הרגשי שלך ולהיפך.
אבל היינו חמודות נורא ואהבנו נורא והיו לנו זיונים מופרעים נורא ואני לא יכולה שלא להתגעגע אלייך נורא. מדי פעם.
לסרב לטרמפ מירושלים בחזרה לתל אביב אחרי ישיבה משמימה כי אין לי כח להמשיך לדבר על עבודה באוטו, רק כדי ללכת לאיבוד באזור קניון מלחה, לעלות על אוטובוס לא נכון, לרדת בשכונת-חור-תחת-כלשהי-עם-שם-מפגר, לחכות לאוטובוס הנכון שחולף על פני הממתינים בתחנה בלי לעצור, לקלל בקול רם מאד, לחכות לזה שבא אחריו, לעלות עליו בדחיסה ביחד עם כל ישראל לא-תמיד-חברים ועוד כל מני לאומים עוד-פחות-חברים ושאר תשושי נפש מזיעים ורגוזים, להגיע לאתר החפירות והאבק בנייני האומה, להכנס לתחנת הרכבת ולריב עם מג"בניק חוצפן, לגלות שבדיוק פספסתי את הרכבת (חה! סיפור חיי המשעמם!) לחכות לרכבת הבאה ולחטוף כאב ראש מנגן הפסנתר הדתי-לאומי התורן שדפק על הקלידים ברעש גדול ואפס רגישות איזה שיר שלא הצלחתי לזהות, לברוח למטה לרציף השקט ולחטוף קריזה על תיכוניסטים שנעמדו מתחת ללוח הזמנים הדיגיטלי של הרכבת ושאלו אותי 'כאן זה הרכבת לתל אביב?' במקום להרים את העיניים ולגלות לבד, כי הם עצלנים ומפונקים.
בטח תיכף יודיעו שהרכבת הבאה לתל אביב תתעכב בחצי שעה וכשאגיע הביתה סוף כל סוף אגלה שהחתולים הקיאו בכל מקום, אבל וואללה במשך כל הזמן הזה שניה לא דיברתי על עבודה! שניה!!
*עדכון בונוס - הרכבת יצאה בזמן! במהלך הנסיעה ישב לידי בחור חביב מהתחום השני שלי וככה יצא שבסוף כן דיברתי על עבודה אבל על זאת שמעניינת אותי וגם הוא החמיא לי ואמר שאני נראית בת 40 גג, למרות שאז הוא קצת ביאס כי ניסיתי למתוח את המחמאה ולשכנע אותו שאני נראית בגילו (31) אבל הוא לא היה מוכן להשתכנע.
והחתולים לא הקיאו! הצלחה!
כשהשליח של הסופר מחווה דעה 'לא הזמנת הרבה, הזמנת חכם'.
