נזכרתי בך אתמול בשתיים בלילה, בחזה שלך הכבד, הקטיפתי, בפטמות הרגישות שלך שבשום פנים ואופן לא היית מוכנה לוותר עליהן. נזכרתי בבטן החלקה, בזרועות הרזות, הארוכות, בכפות הידיים החזקות שלך, בכוס הרעב שלך. במבט הנחוש שלך כשזיינת אותי, במבט המתפלא שלך כל פעם ששלפת ממני יד נוטפת.
נזכרתי באהבה שלנו שהיתה דפוקה כל כך ואכזרית כל כך וקשה קשה קשה. את היית את ואני הייתי בלתי נסבלת, אבל איך אפשר היה שלא להיות בלתי נסבלת? שמטתי את החיים שלי בשבילך ואת, את נשברת כשלא מצאתי לך מקום בארון הבגדים שלי. בזת להטרונורמטיביות של החיים שלי, אבל כמהת לשגרה זוגית איתי, תבעת ממני כל כך הרבה שלא הייתי מסוגלת לתת והמשכת להשבר כל פעם שאכזבתי אותך ואני, אני לא הפסקתי לאכזב. המזוכיזם הרגשי שלך היה שני רק לסדיזם הרגשי שלי ולהיפך, מעגל התעללות שעד היום מעורר בי בחילה על אמת.
כמה הקאנו שתינו וכמה מעורר רחמים זה היה. הקאנו מרוב חרדה ומרוב שברונות לב ומרוב פחד ומרוב אילמות ומרוב כעס ומרוב שנאה.
אני מנסה להגיד שהרגשתי כמו אסיר בכלא של מניפולציות רגשיות שהפעלת עלי אבל זה לא נכון. שום דבר ממה שעשית לא היה מניפולטיבי, פשוט היית יותר מדי, נזקקת יותר מדי, רצית יותר מדי, דיברת יותר מדי, ציפית יותר מדי. ממני. ואני, אני לא יכולתי להתנגד לצונאמי המוגזם בכל קנה מידה שהיית. שאת עדיין. קברת אותי ברטוריקה שהיא סימן ההיכר שלך, הותרת אותי אילמת בויכוחים שאי אפשר היה לגמור, שאי אפשר היה לנצח בהם. הרגשתי שאת הורגת אותי, שאת מרעילה אותי.
באת אלי בטענות שאני מתביישת בך, שאני פטישיסטית מחורבנת, שאני טרנספובית. הטחת בי שאני פחדנית עלובה, שקרנית, אטומה, פסיכופטית. בכית שאת לא מבינה מה עובר לי בראש, שאת נגמרת מזה, שאת לא יכולה יותר. יכול להיות שצדקת, לפחות לגבי חלק מהדברים, לפחות לגבי חלק מהזמן, אבל האמת היא שאם לא הייתי הולכת, זה כנראה היה ממשיך כי המזוכיזם הרגשי שלי היה שני רק לסדיזם הרגשי שלך ולהיפך.
אבל היינו חמודות נורא ואהבנו נורא והיו לנו זיונים מופרעים נורא ואני לא יכולה שלא להתגעגע אלייך נורא. מדי פעם.
