לסרב לטרמפ מירושלים בחזרה לתל אביב אחרי ישיבה משמימה כי אין לי כח להמשיך לדבר על עבודה באוטו, רק כדי ללכת לאיבוד באזור קניון מלחה, לעלות על אוטובוס לא נכון, לרדת בשכונת-חור-תחת-כלשהי-עם-שם-מפגר, לחכות לאוטובוס הנכון שחולף על פני הממתינים בתחנה בלי לעצור, לקלל בקול רם מאד, לחכות לזה שבא אחריו, לעלות עליו בדחיסה ביחד עם כל ישראל לא-תמיד-חברים ועוד כל מני לאומים עוד-פחות-חברים ושאר תשושי נפש מזיעים ורגוזים, להגיע לאתר החפירות והאבק בנייני האומה, להכנס לתחנת הרכבת ולריב עם מג"בניק חוצפן, לגלות שבדיוק פספסתי את הרכבת (חה! סיפור חיי המשעמם!) לחכות לרכבת הבאה ולחטוף כאב ראש מנגן הפסנתר הדתי-לאומי התורן שדפק על הקלידים ברעש גדול ואפס רגישות איזה שיר שלא הצלחתי לזהות, לברוח למטה לרציף השקט ולחטוף קריזה על תיכוניסטים שנעמדו מתחת ללוח הזמנים הדיגיטלי של הרכבת ושאלו אותי 'כאן זה הרכבת לתל אביב?' במקום להרים את העיניים ולגלות לבד, כי הם עצלנים ומפונקים.
בטח תיכף יודיעו שהרכבת הבאה לתל אביב תתעכב בחצי שעה וכשאגיע הביתה סוף כל סוף אגלה שהחתולים הקיאו בכל מקום, אבל וואללה במשך כל הזמן הזה שניה לא דיברתי על עבודה! שניה!!
*עדכון בונוס - הרכבת יצאה בזמן! במהלך הנסיעה ישב לידי בחור חביב מהתחום השני שלי וככה יצא שבסוף כן דיברתי על עבודה אבל על זאת שמעניינת אותי וגם הוא החמיא לי ואמר שאני נראית בת 40 גג, למרות שאז הוא קצת ביאס כי ניסיתי למתוח את המחמאה ולשכנע אותו שאני נראית בגילו (31) אבל הוא לא היה מוכן להשתכנע.
והחתולים לא הקיאו! הצלחה!
