The Dogs of Lust

אתמול התייפחתי אצל הפסיכולוגית.
באמצע סופש מושלם עם הילד בירושלים פתאום נחתה עלי ההבנה שברגע שההורים שלי ימותו, אני אמות גם כן. שכבתי בלילה במיטה באיזה דירה בנחלאות ליד הילד שלי, והיה לי ברור ברמת האקסיומה, ברמת השמש תזרח מחר בבוקר, שכשההורים שלי ימותו, אני אמות. וזה תפס אותי כל כך לא מוכנה הידיעה הזאת, בעיקר כי אני תמיד כל כך מוחזקת וכל כך רציונלית בכל מה שקשור למוות ולחיים ויודעת להגיד לעצמי ולסובבים אותי 'כן אלו פני הדברים אין מה לעשות ככה זה' כי זה מה שאבא שלי תמיד אמר ואומר, כי 'כשאתה מרכז ענף הרפת בקיבוץ אתה רואה סביבך המון מוות וגם חיים ומבין שככה זה', אבל מלבד לצטט את אבא שלי ולהדוף מעלי את המשמעות האמיתית של הדברים - מה לי ולזה? איך אני בכלל מתחילה להקיף את כל זה?

אז התייפחתי אצל הפסיכולוגית שלי אתמול ואמרתי לה שאני אשאר לבדי לגמרי כשההורים ימותו, 'אבל יש לך ילד' היא אמרה. נכון, אבל הוא הילד שלי, הוא לא ההורים שלי. בשבילו אני אמא, אני לא ילדה וברגע שההורים שלי ייגמרו, תיגמר גם הפונקציה שלי של להיות ילדה של מישהו בעולם. וזו היתה מחשבה כל כך איומה ונוראה והמשכתי לשבת על הספה מולה ולהתייפח, כי אני באמת טובה ממש בלצטט את אבא שלי שהוא בכלל אלוף ההדחקות (אחרת איך היה שורד כל כך הרבה מלחמות ומוות) אבל די גרועה בלתת לעצמי להרגיש את הדברים עצמם. 

ובלילה לא הצלחתי להירדם. לא יודעת אם זה כי צפיתי ביותר מדי טלויזיה, או שמעתי יותר מדי שירים שהסעירו אותי, אבל כאבו לי העצמות והשרירים והייתי צריכה לפתל את הגוף בכל מני כיוונים מנוגדים ולפקוק את עצמי ולמתוח עד רעד, כי רק ככה הצלחתי להתגבר על התחושה המגעילה הזאת של עצמות ושרירים שדבוקים אחד לשני מבפנים. המוח שלי דהר קדימה והתבלבל מכל מני דימויים ושברי משפטים ומילים ותיבות מוזיקליות והרגשתי שהוא עייף מלתווך את כל הסיפור הזה של חושים, בעיקר חוש הראיה, ולתרגם אותם לדבר הזה שהוא אני, כדי שאבין מה אני רואה ושומעת ומריחה וטועמת. וזה היה מתיש כל כך כי הרגשתי שבאמת די, אני צריכה רגע לכבות את כל החושים כדי לתת למוח לנוח, ראיתי יותר מדי, מספיק. וזה לא הצליח לי כל כך עד שהשמש עלתה ורק אז נרדמתי. 

אבל איפשהו בין כל הסמטוחה הזאת נזכרתי שביום שני לפני יומיים החלטתי שאני רוצה ללכת לים למרות שלא ידעתי איך הולכים לים לבד ומה עושים בים לבד וכמה זמן נחשב הגיוני ובסדר להיות בים לבד ועד כמה זה מטומטם אם אני רוצה ללכת לים רק כדי לצלם סלפי. והצלחתי איכשהו להגיד לעצמי שזה בסדר ללכת עד לאוטו בבגד ים ואז להתחרט ולחזור הביתה. וזה בסדר לנסוע עם האוטו עד לחוף ואז להתחרט ולחזור הביתה. וזה בסדר להחנות ולרדת לחוף ולפרוש מחצלת ואז להתחרט ולחזור הביתה. וזה בסדר לפרוש מחצלת ולשבת עליה שלוש דקות ואז להתחרט ולחזור הביתה. וכן הלאה. אז נסעתי לים והחניתי וירדתי לחוף ופרשתי מחצלת והתפשטתי וישבתי בבגד הים שלי (אמא שלי אומרת שהוא 'נועז' שזאת מילה באמת מצוינת) ואז נכנסתי למים ואז התלבטתי כמה זמן נחשב בסדר להיות בתוך המים ועניתי לעצמי שכמה שאני ארגיש זה יהיה בסדר.

ובאמת היה בסדר.

ואפילו צילמתי סלפי

הילד ואני בבית. הוא על המחשב, אני בנייד (הלוואי והייתי יכולה לשקר שאני קוראת) פתאום הוא שואל אותי אאוט אוף דה בלו 'אמא מה זה כלה איטית?' אני אומרת לו שאני לא מבינה את השאלה.

הוא שואל שוב 'מה זה כלה איטית?' ושוב אני אומרת לו שאני לא מבינה את השאלה.

הוא מתחיל להתחמם ולהיות חסר סבלנות 'נו!!! כלה איטית!! כלה איטית!! מה זה כלה איטית???' אני עדיין לא מבינה ושואלת בחזרה 'מה זה כלה איטית?? כלה כמו בחתונה, אבל שהיא איטית?? הולכת לאט כאילו??'

הוא מאבד את זה לגמרי וצועק 'כן!!! כלה איטית!!!! מה זה כלה איטית???' אני מאמצת את המוח ומנסה מכיוון אחר 'סלו ברייד?? כלה איטית באנגלית? זה סלו ברייד! זה כלה איטית באנגלית!'

הוא כבר על סף בכי מרוב תסכול צורח עלי 'לא באנגלית!!!!! נו כבר מה לא בסדר איתך??? למה כולם מבינים את השאלה מה זה כלה איטית ורק את לא???!!!' אני צורחת עליו בחזרה 'אני לא מבינה את השאלה!!!! מה זה כלה איטית??!? תגיד לי אתה - מה זה כלה איטית?!?!??'

ואז הוא אומר לי, מותש, מיואש - 'כלה איטית היא קלה לתפיסה, הבנת??'

אני שוכבת על הגב ומחזיקה חזק במסגרת העץ של המיטה. כולי מזיעה מרוב לחץ ומאמץ ואני מרגישה שהציפורניים שלי חופרות בעץ הרך ובטח המפרקים של האצבעות שלי לבנים כמו שתמיד כתוב בספרים כדי לתאר מה זה להחזיק חזק במשהו. היד שלו דחוקה אצלי בכוס עד בערך מפרק כף היד והוא מרוכז בדבר הזה שהוא לא אני. זה מרגיש הכי חפץ שהרגשתי אי פעם שזה בסדר, אבל פיזית זה לא נעים ואני יבשה כמו המדבר, למרות שגם כשהוא כבר שאל איך אני מרגישה ואם אני בסדר אמרתי לו שכן, כן שימשיך. 'יא אללה את כזאת זונה תראי כמה עמוק אני מצליח לדחוף את היד שלי בכוס שלך' הוא מגחך. 'זה בכלל לא קשור אם אני זונה או לא' אני עונה וישר מתחרטת שאמרתי את זה, אבל ממשיכה 'אתה יודע, זה בעיקר נראה לי אולי אנטומיה ואיך עושים את זה'. אני מכופפת קצת את הצוואר כדי לראות אותו. היד שלו מפסיקה לבחוש לי בקרביים והוא מרים אלי מבט כועס 'ששששש תסתמי קצת! את פשוט לא יודעת לסתום תפה!' הוא שולף במהירות את היד שלו ממני ויש מן צליל כזה של פקיקה-שליקה וזה כואב ואני רוצה לצעוק 'תעשה את זה בעדינות לפחות יא חתיכת אפס!' אבל הוא כבר מנגב את כף היד שלו על הבטן שלי כאילו אני מגבת ואז הולך לסלון ואני לא אומרת כלום. 

ומבחינתי זה לקחת חלק בפעילות בלי לדעת מה החוקים, או מה האפשרויות ואז לא לדעת מה נכון לעשות. זה נכון לגבי כל פעילות, שולית ככל שתהיה, לבדי או בחברה. זה מביך אותי נורא וגורם לי להרגיש כמו ילדה קטנה חסרת אונים. 

למשל השבוע רצתי בפארק וכשסיימתי את הריצה הלכתי לאורך הירקון והסתכלתי על המים, על הקנים, על הברווזים. והיה שם רגע אחד ששקלתי לעצור כי משהו תפס אותי ולא היה ברור לי מה. האטתי, דשדשתי צעד קדימה צעד אחורה וכמעט עצרתי, אבל לא ידעתי להגיד לעצמי בשביל מה לעצור או מה תפס אותי, והתמלאתי מבוכה אז האצתי וחלפתי על פני הרגע הזה מבלי לברר אותו. שכנעתי את עצמי שאני בנאדם כזה שאוהב להסתכל על הדברים חולפים, תוך כדי תנועה, אבל האמת היא שחוסר הבהירות הרג אותי מרוב מבוכה, וחוסר היכולת שלי להבין מה אני אמורה לעשות באותו רגע הרג אותי מרוב מבוכה והרגשתי מושפלת.

או למשל כשהתלוננתי לו שלחכות 20 דקות תמימות בפוזיציה על הברכיים זה נורא כואב. הוא צחק ואמר שהוא לא מבין למה אני מחכה 20 דק על הברכיים אם אני יודעת מתי הוא מגיע ופשוט יכולה שניה להציץ דרך החלון וכשאני רואה שהוא מתקרב להכנס לפוזיציה. אמרתי לו שזה מרגיש לי כמו רמאות, כי אני לא אמורה להציץ ולראות מתי הוא מגיע ואז להכנס לפוזיציה, אבל האמת שזה היה רגע כזה שהרגשתי בו מושפלת כי הבנתי שיש אפשרויות אחרות שלא הייתי מודעת אליהן ולא חשבתי עליהן ואז הרגשתי שהבחירה שלי היתה 'לא נכונה' וטפשית. 

וזה מביך אותי שזה מה שמשפיל אותי בכל הסיפור הזה! כי אני חושבת על כל מני פרקטיקות בדסמיות מקובלות אחרות, פיזיות או מנטליות, ואף אחת לא מרגישה לי כמו השפלה, כי בבדסמ, לראשונה בחיי בערך, הכל ברור לי; איפה אני, מה נדרש ממני, מה מצופה ממני, מה החוקים, מה המסגרות, מה המגבלות. אני יודעת להיות חור וכלי קיבול וממצצה ושק חבטות וכלבה רצועה וחזירת זרע ולעשות כל מה שאומרים בלי להתווכח מתוך תחושה של ידיעת המקום, וזה כל כך נוח ונעים! ואז רגע כזה מינורי מחזיר אותי למקום של לא להבין, לא לדעת, לבחור לא נכון, להיות מושפלת. 

וברור לי שהכל זה אצלי בראש כן? זה לא קשור בכלל לבדסמ.

נעצרת על ידי שוטר בכביש 6 צפון כי החזקת את הנייד ביד ובדיקה קצרה במסוף העלתה שאין לך טסט כבר חודשיים ולכן אין לך גם ביטוח, אבל מה שכן יש לך הן כמה עבירות דומות קודמות?!?

דאגי לאקססורי במושב האחורי בדמות ילד מייבב והיסטרי, שיגרום לשוטר להניח בלית ברירה לאטיטיוד, להתפנות אליו, להסביר לו שזה קורה להרבה אנשים, שאמא לא היחידה, שהיא לא תלך לכלא ושהיא רק תקבל קנס של 1000 שח תודה רבה אדוני השוטר, היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.

או שפשוט תעשי טסט בזמן ואל תתעסקי עם הנייד בנהיגה, גם אם יש פקק.

צדיקים מלאכתם נעשית בידי הילדים שלהם, שלפעמים נמאס להם מחוסר האחריות של הוריהם הצדיקים..

הצמדה למקום ללא אפשרות לנוע

הוא בא אלי הביתה כדי שנדבר ואני מיד סוגרת אחריו את הדלת ונועלת במפתח. אחרי שהוא אומר את כל מה שיש לו להגיד אני יודעת שזה הסוף אבל אני לא רוצה שהוא ילך. אני רצה לחדר השינה עם המפתח ביד, נעמדת מאחורי הארון ודוחפת את המפתח לכוס שלי. הוא ממהר אחרי רושף 'יא דפוקה מה את חושבת שאת עושה?!' אני לא אומרת שומדבר. אני מנפחת נחיריים ומסתכלת עליו בצמצום עפעפיים 'תביאי את המפתח' הוא לא צועק עלי אבל הוא מדבר חזק והוא חסר סבלנות. 'אבל אני לא רוצה שתלך' אני אומרת. 'על הזין שלי מה את רוצה אני לא מתכוון להשאר פה אז תביאי את המפתח' הוא מתקרב אלי ואני מסובבת את הגב ונדבקת לפינה. הוא תופס לי את הזרוע ומסובב אותי אליו 'טוב אין לי סבלנות לשטויות שלך' הוא דוחף אותי אל המיטה, אני מאבדת שיווי משקל ומנסה לאחוז בו, הוא מתרגז עוד יותר ומעיף אותי אחורה על הגב, מרתק אותי ביד אחת בזמן שביד השניה הוא מחטט לי בכוס ושולף משם את המפתח. אני אפילו לא מנסה להילחם סתם שוכבת פרקדן בחיוך נבוב כי זה כל כך מטומטם שהוא צריך לחפור את המפתח מהכוס שלי שהוא אפילו לא מבין כמה זה דפוק. 'דוחפת את המפתח לכוס המסריח שלך כמו איזה לא יודע מה' הוא אומר ומועך כף יד לתוך הפרצוף שלי. הוא הולך ממני, פותח את הדלת ויוצא. 

Forest Green
Cobalt Blue
Fire-engine Red
Constant Light

הצפירה של 20:00 תפסה אותי ואת הילד לא מוכנים. היינו בחדר שלו; צעקתי עליו שילך להתקלח תוך כדי שאני מסדרת לו את המיטה והוא בדיוק דחס לפה ארבעה דובוני גומי בבת אחת, כשפתאום הצווחה המתכתית קרעה את האוויר. נעמדנו אחד מול השניה די המומים, הוא בפה מלא דובונים ואני בפרצוף מלא אשמה. נורא התביישתי שככה שכחתי את הצפירה וכשהד קינת הצופרים חרחר ודעך אמרתי לו שאני מצטערת ששכחתי ושזה לא יפה. 'נכון', הוא הסכים איתי, 'זה לא מכבד'.

כל שנה אני מנסה למקם את עצמי מחדש ביחס לזכרונות, להבין אם קשה או קל, אם עצוב או כבר אדיש, אם אני נאחזת בציפורניים או משחררת. אני לא יודעת אם אני זוכרת-בכוח, או ממאנת-לשכוח, אני לא יודעת אם הדחקתי, או שממרחק הזמן האירועים פחות חדים. לטקסים אני לא הולכת; מדי פעם אני נזכרת שפעם הכרתי חיים אחרים, מילים אחרות, מקומות אחרים; להכל היה ריח אחר, טעם אחר, צליל אחר. אולי פשוט הייתי צעירה.

ההיסטוריה המשפחתית שלי שזורה בשורשי ובפארות העץ. אין לי איך לברוח מזה, גם אם ארצה או גם אם סתם אתרחק. גם אם אף אחד מאיתנו לא ידבר, הלבבות של כולנו פועמים את אותם הסיפורים; המינונים שונים, הזוועה אותה זוועה. 

בספר 'תש"ח' כותב יורם קניוק שכשהודיעו לצייר מנחם שמי שהבן שלו נהרג בקרבות בדרך לירושלים, הוא מיהר לבית החולים באבו גוש ושם לא חיבק או ליטף את גופת הבן, אלא צייר אותו, בדממה, בריכוז עצום ובפנים חתומות. כדי לזכור כל תו ותו, כדי לעולם לא לשכוח.

מנחם שמי, 'דיוקן ג'ימי המת (בלילה שלאחר נפילתו)', שמן על בד, 1948