הצפירה של 20:00 תפסה אותי ואת הילד לא מוכנים. היינו בחדר שלו; צעקתי עליו שילך להתקלח תוך כדי שאני מסדרת לו את המיטה והוא בדיוק דחס לפה ארבעה דובוני גומי בבת אחת, כשפתאום הצווחה המתכתית קרעה את האוויר. נעמדנו אחד מול השניה די המומים, הוא בפה מלא דובונים ואני בפרצוף מלא אשמה. נורא התביישתי שככה שכחתי את הצפירה וכשהד קינת הצופרים חרחר ודעך אמרתי לו שאני מצטערת ששכחתי ושזה לא יפה. 'נכון', הוא הסכים איתי, 'זה לא מכבד'.
כל שנה אני מנסה למקם את עצמי מחדש ביחס לזכרונות, להבין אם קשה או קל, אם עצוב או כבר אדיש, אם אני נאחזת בציפורניים או משחררת. אני לא יודעת אם אני זוכרת-בכוח, או ממאנת-לשכוח, אני לא יודעת אם הדחקתי, או שממרחק הזמן האירועים פחות חדים. לטקסים אני לא הולכת; מדי פעם אני נזכרת שפעם הכרתי חיים אחרים, מילים אחרות, מקומות אחרים; להכל היה ריח אחר, טעם אחר, צליל אחר. אולי פשוט הייתי צעירה.
ההיסטוריה המשפחתית שלי שזורה בשורשי ובפארות העץ. אין לי איך לברוח מזה, גם אם ארצה או גם אם סתם אתרחק. גם אם אף אחד מאיתנו לא ידבר, הלבבות של כולנו פועמים את אותם הסיפורים; המינונים שונים, הזוועה אותה זוועה.
בספר 'תש"ח' כותב יורם קניוק שכשהודיעו לצייר מנחם שמי שהבן שלו נהרג בקרבות בדרך לירושלים, הוא מיהר לבית החולים באבו גוש ושם לא חיבק או ליטף את גופת הבן, אלא צייר אותו, בדממה, בריכוז עצום ובפנים חתומות. כדי לזכור כל תו ותו, כדי לעולם לא לשכוח.
מנחם שמי, 'דיוקן ג'ימי המת (בלילה שלאחר נפילתו)', שמן על בד, 1948
