אתמול התייפחתי אצל הפסיכולוגית.
באמצע סופש מושלם עם הילד בירושלים פתאום נחתה עלי ההבנה שברגע שההורים שלי ימותו, אני אמות גם כן. שכבתי בלילה במיטה באיזה דירה בנחלאות ליד הילד שלי, והיה לי ברור ברמת האקסיומה, ברמת השמש תזרח מחר בבוקר, שכשההורים שלי ימותו, אני אמות. וזה תפס אותי כל כך לא מוכנה הידיעה הזאת, בעיקר כי אני תמיד כל כך מוחזקת וכל כך רציונלית בכל מה שקשור למוות ולחיים ויודעת להגיד לעצמי ולסובבים אותי 'כן אלו פני הדברים אין מה לעשות ככה זה' כי זה מה שאבא שלי תמיד אמר ואומר, כי 'כשאתה מרכז ענף הרפת בקיבוץ אתה רואה סביבך המון מוות וגם חיים ומבין שככה זה', אבל מלבד לצטט את אבא שלי ולהדוף מעלי את המשמעות האמיתית של הדברים - מה לי ולזה? איך אני בכלל מתחילה להקיף את כל זה?
אז התייפחתי אצל הפסיכולוגית שלי אתמול ואמרתי לה שאני אשאר לבדי לגמרי כשההורים ימותו, 'אבל יש לך ילד' היא אמרה. נכון, אבל הוא הילד שלי, הוא לא ההורים שלי. בשבילו אני אמא, אני לא ילדה וברגע שההורים שלי ייגמרו, תיגמר גם הפונקציה שלי של להיות ילדה של מישהו בעולם. וזו היתה מחשבה כל כך איומה ונוראה והמשכתי לשבת על הספה מולה ולהתייפח, כי אני באמת טובה ממש בלצטט את אבא שלי שהוא בכלל אלוף ההדחקות (אחרת איך היה שורד כל כך הרבה מלחמות ומוות) אבל די גרועה בלתת לעצמי להרגיש את הדברים עצמם.
ובלילה לא הצלחתי להירדם. לא יודעת אם זה כי צפיתי ביותר מדי טלויזיה, או שמעתי יותר מדי שירים שהסעירו אותי, אבל כאבו לי העצמות והשרירים והייתי צריכה לפתל את הגוף בכל מני כיוונים מנוגדים ולפקוק את עצמי ולמתוח עד רעד, כי רק ככה הצלחתי להתגבר על התחושה המגעילה הזאת של עצמות ושרירים שדבוקים אחד לשני מבפנים. המוח שלי דהר קדימה והתבלבל מכל מני דימויים ושברי משפטים ומילים ותיבות מוזיקליות והרגשתי שהוא עייף מלתווך את כל הסיפור הזה של חושים, בעיקר חוש הראיה, ולתרגם אותם לדבר הזה שהוא אני, כדי שאבין מה אני רואה ושומעת ומריחה וטועמת. וזה היה מתיש כל כך כי הרגשתי שבאמת די, אני צריכה רגע לכבות את כל החושים כדי לתת למוח לנוח, ראיתי יותר מדי, מספיק. וזה לא הצליח לי כל כך עד שהשמש עלתה ורק אז נרדמתי.
אבל איפשהו בין כל הסמטוחה הזאת נזכרתי שביום שני לפני יומיים החלטתי שאני רוצה ללכת לים למרות שלא ידעתי איך הולכים לים לבד ומה עושים בים לבד וכמה זמן נחשב הגיוני ובסדר להיות בים לבד ועד כמה זה מטומטם אם אני רוצה ללכת לים רק כדי לצלם סלפי. והצלחתי איכשהו להגיד לעצמי שזה בסדר ללכת עד לאוטו בבגד ים ואז להתחרט ולחזור הביתה. וזה בסדר לנסוע עם האוטו עד לחוף ואז להתחרט ולחזור הביתה. וזה בסדר להחנות ולרדת לחוף ולפרוש מחצלת ואז להתחרט ולחזור הביתה. וזה בסדר לפרוש מחצלת ולשבת עליה שלוש דקות ואז להתחרט ולחזור הביתה. וכן הלאה. אז נסעתי לים והחניתי וירדתי לחוף ופרשתי מחצלת והתפשטתי וישבתי בבגד הים שלי (אמא שלי אומרת שהוא 'נועז' שזאת מילה באמת מצוינת) ואז נכנסתי למים ואז התלבטתי כמה זמן נחשב בסדר להיות בתוך המים ועניתי לעצמי שכמה שאני ארגיש זה יהיה בסדר.
ובאמת היה בסדר.
ואפילו צילמתי סלפי
