ומבחינתי זה לקחת חלק בפעילות בלי לדעת מה החוקים, או מה האפשרויות ואז לא לדעת מה נכון לעשות. זה נכון לגבי כל פעילות, שולית ככל שתהיה, לבדי או בחברה. זה מביך אותי נורא וגורם לי להרגיש כמו ילדה קטנה חסרת אונים.
למשל השבוע רצתי בפארק וכשסיימתי את הריצה הלכתי לאורך הירקון והסתכלתי על המים, על הקנים, על הברווזים. והיה שם רגע אחד ששקלתי לעצור כי משהו תפס אותי ולא היה ברור לי מה. האטתי, דשדשתי צעד קדימה צעד אחורה וכמעט עצרתי, אבל לא ידעתי להגיד לעצמי בשביל מה לעצור או מה תפס אותי, והתמלאתי מבוכה אז האצתי וחלפתי על פני הרגע הזה מבלי לברר אותו. שכנעתי את עצמי שאני בנאדם כזה שאוהב להסתכל על הדברים חולפים, תוך כדי תנועה, אבל האמת היא שחוסר הבהירות הרג אותי מרוב מבוכה, וחוסר היכולת שלי להבין מה אני אמורה לעשות באותו רגע הרג אותי מרוב מבוכה והרגשתי מושפלת.
או למשל כשהתלוננתי לו שלחכות 20 דקות תמימות בפוזיציה על הברכיים זה נורא כואב. הוא צחק ואמר שהוא לא מבין למה אני מחכה 20 דק על הברכיים אם אני יודעת מתי הוא מגיע ופשוט יכולה שניה להציץ דרך החלון וכשאני רואה שהוא מתקרב להכנס לפוזיציה. אמרתי לו שזה מרגיש לי כמו רמאות, כי אני לא אמורה להציץ ולראות מתי הוא מגיע ואז להכנס לפוזיציה, אבל האמת שזה היה רגע כזה שהרגשתי בו מושפלת כי הבנתי שיש אפשרויות אחרות שלא הייתי מודעת אליהן ולא חשבתי עליהן ואז הרגשתי שהבחירה שלי היתה 'לא נכונה' וטפשית.
וזה מביך אותי שזה מה שמשפיל אותי בכל הסיפור הזה! כי אני חושבת על כל מני פרקטיקות בדסמיות מקובלות אחרות, פיזיות או מנטליות, ואף אחת לא מרגישה לי כמו השפלה, כי בבדסמ, לראשונה בחיי בערך, הכל ברור לי; איפה אני, מה נדרש ממני, מה מצופה ממני, מה החוקים, מה המסגרות, מה המגבלות. אני יודעת להיות חור וכלי קיבול וממצצה ושק חבטות וכלבה רצועה וחזירת זרע ולעשות כל מה שאומרים בלי להתווכח מתוך תחושה של ידיעת המקום, וזה כל כך נוח ונעים! ואז רגע כזה מינורי מחזיר אותי למקום של לא להבין, לא לדעת, לבחור לא נכון, להיות מושפלת.
וברור לי שהכל זה אצלי בראש כן? זה לא קשור בכלל לבדסמ.
